אופנוען – המסע חשוב יותר מהיעד שבסוף הדרך

ההתנהלות בה המכונה הדו גלגלית היא גם סגנון החיים, אינה ייחודית לרוכבי אופנועים ולא כל אופנוען מחזיק בבלעדיות על הסטייל הזה. כל אופנוען (להבדיל מ"אדם שהוא בעל אופנוע\קטנוע"), הוא בעל אופי הרפתקן מטבעו – של אדם המקדש את יצירת החוויה במו ידיו. הכלי בו הוא בוחר לנוע, מהווה את העיקר שכן הוא אינו מיועד רק להגעה מנקודה אחת לאחרת – הוא נועד כדי לייצר את הדרך, לייצר את החוויה. על אופנוען הוא זה המקדש את הדרך. את הקשיים והאתגרים שהמסלול והדרך עצמה מערימים בפניו, הוא מעלה לדרגת "המטרה" עד שהיעד הסופי למסעו, הופך לשולי.

לא צריך אופנוע כדי להיות אופנוען

למעשה, לא צריך לרכוש אופנוע כדי להיות בעל אופי שכזה. שהרי לא רק רוכבי אופנועים מהללים את ההרפתקה שבתנועה עצמה לעבר היעד: כל אדם העונד על עצמו את תווית "התרמילאי" בארץ רחוקה, יודע כי המזכרות המתוקות מביקור בנקודה מרוחקת אליה מגיעים רק מעטים, יהיו דווקא מהדרך לשם. ההגעה אל היעד תיזכר בסופו של דבר כסעיף המסומן במחברת המטרות האישית כאילו היה "עוד יעד שנכבש". בעוד שהדרך אל אותה נקודה וחזרה ממנה, תהיה לעיקר בסיפורי המסע שעוד ישמיע בחדווה המטייל בשנים הבאות.

על אותו משקל, גם חובב השייט יסכים בוודאי שהגעה לנמל בסופה של הפלגה היא בסך הכל קינוח למעדן שהכילה הדרך לאותה נקודה. אקזוטי ככל שיהיה נמל היעד, הרי שהיציאה לאותה הפלגה נעשתה בעיקר בשביל… הדרך עצמה. ההתמודדות עם זעמו של הים, הבדידות שמרחבי המים העצומים כופים על הצפים עליהם… אבל גם העונג שמשרה השילוב בין השקט, החשיפה לשמש והאוויר הנקי.

אדרנלין ויצר הרכיבה עושים את החוויה 

ברכיבה, מתקיים איזון נפלא בין משתנים רבים המעצימים את החוויה. יצר ההשרדות מתערבב עם הפחד, האדרנלין שהגוף מייצר והתחושה הבלתי אמצעית עם הסביבה. ייתכן שהמהירות הכה אופיינית לרכיבה על אופנועים (כעובדה, לא כסטיגמה שהוצמדה ע"י בורים) – מעצימה את הפחד לא רק מהחשש לשלום הגוף, כי אם מהתדירות שהיא מעניקה למגע עם הטבע. ישנן השערות הטוענות כי מדובר על התעוררות יצר קדמוני בבני האדם, זכר לתקופות בהן היינו חלק מהיקום. הרבה לפני שהעולם עוות קומט וקופל כדי לפנק אותנו. זכר לכך שההסטוריה של אבותינו במערות, הושפעה ישירות ובאופן בלתי אמצעי מהרוחות, החום, הקור ושאר האתגרים שאימא טבע הטילה בפנינו. והתוצאה? המגע הישיר עם הסביבה, ועוד באינטנסיביות שמעניקה המהירות שעל האופנוע, יוצר תחושת חיות והרגשת רעננות וחיוניות שאף מוצר תעשייתי וסינטטי לא יצליח לייצר – אינטנסיבי ככל שיהיה קמפיין הפרסום שינסה לדחוף מסר זה למוחינו.

להפוך את המרחב במהירות

האופנוע הוא פשוט הדרך המודרנית לחוות את אותן תחושות קדמוניות מחדש. בזכות החדות המגולמת בתכונותיו הדינאמיות, בזכות הטכנולוגיה המושקעת בו ולא מעט בזכות המעורבות האקטיבית שדורש תפעולו מהרוכב עליו – אנו יכולים לזרז את ההתחברות לאותם משקעים נסתרים המגולמים ב-DNA שלנו. בזכות אלו, אנו יכולים להפוך במהירות וביעילות כל מרחב – בין אם הוא עשוי אספלט או תערובת של סלעים וחול החולפים תחת גלגלי האופנוע – למקום בו אנו מוצאים את הקשר שלנו לעולם שמסביב, ליקום בו שהותנו מוגבלת ולשורשים שלנו.

"כשאני רוכב, אני חי בחמש דקות יותר ממה שאנשים אחרים חיים במשך כל חייהם" (דמותו של ברט מונרו, בסרט The World's Fastest Indian)