החלק החווייתי
בשבת האחרונה נרשמה נקודת ציון נוספת בהסטוריה המתפתחת של ה-SuperMoto בישראל. המסלול "טופ רייסינג" בכוכב יאיר שוב נפתח עבור רוכבי הסופרמוטו ומרוצי הכביש ליום אחד של "טעימות" – כשברק גולדפינגר, בעל המסלול, תפקד על תקן סוכן סמים: "הפעם הראשונה בה מנסים את החומר, היא בחינם. הפעמים הבאות כבר יעלו כסף".
שוב הייתה לי צמרמורת ופלאשבקים נוסטלגיים כשראיתי מול עיני את האספלט המתפתל ע"פ 1200 מטרים של פניות מעניינות וישורות קצרות. הצמרמורת הייתה כמעט באותה עוצמה כשראיתי את המסלול לראשונה, טרום הריסתו לפני כשנתיים. אם אז הייתי מצוייד באופנוע רושף אש ומוכן למרוצים ומבחינה תודעתית הייתי עמוק בתוך סצנת הסופרמוטו – הרי שזו הייתה הסיבה להרגשה כי אני נוכח במעמד שעוד ידברו בו רבות. אך הפעם הייתה ההרגשה מעט מרוככת – אכן שוב מדובר באירוע הסטורי, אך אני רק צופה בו מהצד ושמח בשמחתם של רוכבי הסצינה הנוכחית.
בהעדר אופנוע ייעודי לתחום, הגעתי עם ה-125EXC הפרטי שלי שזכה הפעם ללבוש מדי סופרמוטו. חשבתי על כך, בדיוק באווירת חג הפורים שחגגנו לא מזמן, שהאופנוע שלי כבר התחפש השנה לאופנוע אנדורו, לאופנוע ראלי ועכשיו גם לאופנוע כביש. איזה אופנוע גיבור!
סט הגלגלים בקוטר 17 אינץ' מה-520 ששימש אותי בתקופת מרוצי הסופרמוטו, הוצא מהנפתלין ונוקה מקורי העכביש שהתנחלו בין השפיצים. הצמיגים היבשים והעבשים (בדיוק אלו, אגב) נזרקו לפח והוחלפו בחדשים רכים רכים… דיסקים חדשים, גלגל שיניים אחורי חדש ו..זהו. מערכת הבלימה אגב, הייתה זו המקורית עימה מגיע האופנוע. יצאתי מנקודת הנחה שמשקלו הזערורי של הכלי, לא יאתגר את המערכת המקורית, בטח לא במסלול מהיר ולא טכני ככוכב יאיר.
הייתי נחוש לגלות מהם יתרונות ה-2 פעימות בסופרמוטו שכולם מהללים. הטכניקה הידועה לי הייתה לאופנועים גדולים נפח ומרובעי פעימות, ועל 2 פעימות במסלול רכבתי פעם אחת בלבד (על KTM200 בשפיצרינג לפני 4-5 שנים), ואני זוכר את החווייה כמפחידה בעיקר…
אז נכון, בלימות הסופרמוטו הקלאסיות, אלו עם הזנב שמנסה לעקוף את הקדמי, לא הצלחתי לייצר. אני יודע לעשות זאת רק כשיש בלימת מנוע במצא (אופנועי 4 פעימות), אבל פאנגס, האמיתי – לא הוירטואלי, כבר הבטיח ללמד אותי בקורס הסופרמוטו שכבר נקבע ל-22 באפריל, כיצד יש לעשות זאת גם עם אופנוע 2 פעימות. בכל אופן, למרות שבישורות גזרו אותי אופנועי ה-450 החזקים ושאבו אותי כל פעם לאחור, הרי שמלבד בודדים מקרב רוכבי ה-DRZ, כל השאר, ואנחנו מדברים על 20 רוכבים בערך, לא בדיוק סגרו עליי בישורות. וגם אם כן, הרי שלכל ישורת יש גם סוף…
יתרונות האופנועים הדו פעימתיים התגלו בגדולתם כשבסוף הישורת האופנוע קיצץ טווחים בביסים גדולים וסגר מטרים רבים רק בבלימה ובשמירה על מהירות פנייה גבוהה. איזה כיף! למעשה, רוכבים שפתחו מאחורי בישורת, עקפו אותו וייצרו פער ויתרון של 5-6 מטרים בסוף אותה הישורת, הפריעו לי בתוך הפניות עד כדי צורך בשימוש בבלם כדי לא לפגוע בהם (!). זה לא היה בדיוק סופרמוטו מהספרים אלא יותר רכיבת כביש… אבל את מי זה מעניין? כל כך נהניתי!
החלק הדיווחי
(למען אלו שמחפשים מידע)
כמעט 40 רוכבים הגיעו ביום שבת למקום. רובם הכמעט מוחלט היו רוכבי סופרמוטו, אך גם וותיקי ליגת הקטנועים וה-GP500 התייצבו למקטעי רכיבה בני 20 דקות שחולקו בצורה שווה בין הסופרמוטו (מעל 30 כלים), הכביש (כ-5-6 כלים) ו-2 רכבי קארטינג.
אחרי רכיבה קצרה ("טעימה" בת 15 דקות) רוכזנו לשיחה באולם ההדרכה שהוקם במקום, במהלכה סיפר אמציה גזית, יו"ר התאחדות הדו גלגליים בהתאחדות הספורט המוטורי, על ההתקדמות במיסוד החוק ועל החשיבות במקומות כדוגמת טופ רייסינג. אחריו הסביר ברק, בעל המסלול, על נהלי השהייה במתחם, על הדרך בה המסלול יעבוד במהלך השנה הקרובה, החלוקה בשימוש במסלול בין רכבים, קארטינג, ימי מסלול לאופנועים בעלי רישוי כביש וימי מסלול לסופרמוטו טרום מרוצים. התוכניות בהחלט מראות על חשיבה מוקדמת ותכנון שנשמע נכון. במקום כבר קיים גידור המפריד בין הפיטס למסלול, אם כי הפיטס קטן מדי. המכוניות של המתחרים מורשות רק להכנס פנימה כדי להוריד ציוד ואז לצאת החוצה למגרש החנייה. לא נוח, אבל אין ברירה…כמו כן, המתחם כולל כיתת לימוד, קות הרשמה, שירותים מסודרים ובקרוב גם קפיטריה לנוחות הרוכבים והקהל. אפרופו קהל – אלו ירוכזו מאחורי גדר לכל אורך צידו המערבי של המסלול, והשמועה מדברת על הטריבונות שבדרך. כך גם לגבי קטע השטח של המסלול שעדיין לא מוכן אך גודלו נראה סביר בשביל יצירת 2-3 קפיצות ופניית קיר אחת.
כדי לרכב במסלול באופן תחרותי, קרי: להשתתף במרוצים ובימי אימון ייעודיים לרוכבי המרוצים, יש לרכוש טרנספונדר (מכשיר המשדר למערכת הזמנים את מיקומך לצורך מעקב אחרי זמני הקפה) שעלותו היא בין 250 ל-310 יורו. עלות ימי אימון לסופרמוטו: 150 שקלים. סוף שבוע של מרוצים: 300 שקלים. לא סתם נכתב "סוף שבוע" – התכנון הוא שבימי שישי לפני המרוץ יגיעו הרוכבים להרשמה, סידור, קבלת איזור מוגדר בפיטס ולמקצה דירוג שיקבע את המיקום ממנו יזנקו למרוץ שייערך בשבת. ביום שבת עצמו יגיעו הרוכבים למקצה המרוץ בלבד (אולי לשניים) וכך צוות הטלויזיה יתעד מרוצים בעלי אקשן טהור ולא יבזבז זמנו על מקצי דירוג בהם הרוכבים אולי לא ירכבו במאת אחוזי היכולת שלהם.
האם אתחרה בליגת הסופרמוטו הממשמשת ובאה?
כנראה שלא.
והסיבות לצערי, הן רבות.
קודם כל, השבתות. במסגרת עבודתי אני נוכח בכל מרוצי האנדורו אופנועים (שבת אחת בחודש) ובדרך כלל גם במרוצי הטרקטורונים (שבת אחת בחודש). הצטרפות לליגת הסופרמוטו תוריד עוד שבת אחת מן המניין ולמשפחתי הזנוחה לא יוותר זמן איכות חשוב עימי. גם ככה העבודה מונעת ממני לראות את המשפחה כפי שהייתי רוצה, אז עוד ליגה, שבה הפעם אשתתף, רק תגרע מהמאזן השלילי ממילא.
סיבה נוספת – העלויות. אני משתתף בליגת האנדורו (יש לי את ההגינות שלא לכתוב "מתחרה בליגה") וליגה נוספת, בטח אחת כמו הסופרמוטו, תכריע אותי כלכלית. עצם ההגעה למתחם למשל, יום אחרי יום, לא תועיל למאזן הכספי וההכנות הנדרשות ל-SM הן יקרות יותר באופן מהותי מאלו הנדרשות לרוכב ברמתי בליגת האנדורו. אם מרוצי השטח לא היו בנמצא עבורי, הרי שהייתי מסתדר. עם 2 ליגות המצב פשוט לא אפשרי.
סיבה עיקרית אחרונה: עקביות. ליגת האנדורו הוכיחה את עצמה ככזו שמתחילה עונה ומסיימת אותה. היא עושה זאת כבר שנים. המצב של הסופרמוטו מעורער כעת לדעתי, וכך גם נושא המסלול שכבר נהרס פעם אחת על ידי הרשויות. אני חושש להתחייב לליגה ולהוצאות הכרוכות בה, כשעתידה לוטה בערפל.
אשמח מאוד באם יהיו ימי אימון פתוחים גם בעבור רוכבי סופרמוטו שאינם מתחרים פעילים בליגה שתקום, כדי לשמר על יכולות הרכיבה הנוכחיות שלי. אשמח לזרוק מדי פעם את הסט חזרה על האופנוע ולהנות מרכיבה שוטפת במסלול – ללא התחייבות וללא כאבי ראש מסובכים.
אנצל במה זאת כדי לאחל ברכת דרך צלחה ומזל טוב למסלול ולבעליו, וכן לרוכבי הסופרמוטו שייתחרו העונה בליגה הקרבה ובאה. תהנו!
