השמות שונים, הסיפורים דומים


הייתי מנהל פורום האופנועים בתפוז כשחבר הפורום טל Ninja, נפצע בתאונת דרכים עם אופנועו בדרום הארץ (2002). פגיעת הראש הייתה קשה, וטל הייתה ב-Coma למשך תקופה ארוכה. בתחילה בסורוקה בבאר שבע, אח"כ בבית לוינשטיין ברעננה. זו הייתה התאונה הראשונה לדעתי, שהמרחב הוירטואלי הדו גלגלי הישראלי עסק בה באופן אינטנסיבי כל כך. טל היה גולש פעיל במיוחד בפורום, וחבריו הקרובים היו גם הם מקבוצת הגולשים היותר אקטיבית מקרב הפעילים. הפורום הוצף בהודעות רבות שתיארו בתחילה את התאונה ומקום התרחשותה בפרטים רבים, אח"כ הביקורים המהוססים של החברים הקרובים במחלקה הנויורלוגית בב"ש ואח"כ לאורך תקופת השיקום הארוכה בבית לוינשטיין.

כמנהל הפורום, שלא נתקל במצב זה מעולם ברשת, הייתה זו חוייה שהצריכה מבחינתי תיעוד. כל ההודעות המרגשות לוקטו על ידי למס' דפים בפורום, וניתן למצוא אותם עד היום בארכיון המאמרים של הפורום בתפוז.

מאז, פעילות הגולשים הדו גלגליים ברשת צמחה למימדים אדירים. רוכבים נוספים נפצעו, המקרים הקשים מביניהם לא החלימו עדיין וכנראה לא יחלימו לעולם. חלקם יסבלו כל חייהם מנכויות קשות. והיו גם הרוגים. מוות גולשים הוא הדבר היחידי שאי אפשר להשאר אדישים כלפיו ו"להתרגל" אליו.

אז וגם היום – הטקס נשאר כמעט תמיד זהה. גם הטקסטים נשארו כאלו. תמיד אפשר לגלוש להסטוריית ההודעות של הרוכב שבכותרות ולזהות תבנית קבועה כמעט. קודם ההודעות המספרות על רכישת אופנוע החלומות, בד"כ עטור פלסטיקה שמכסה מנוע מרובע צילינדרים ומעליו רוכן הרוכב בתנוחה קרבית עם חיוך מאושר ועיניים נוצצות. אח"כ התמונות מהטיולים, אח"כ התמונות משבת, מוקדם בבוקר, כשהברך מתקרבת לאספלט יותר ויותר. לרוב זה מסתיים בכך ונשאר בסטטוס "משחיזים". לעיתים מתובלים הסיפורים סביב התמונות בתיאורי "איך כמעט התרסקתי" או "איך נתפסתי על ידי המשטרה ואיבדתי את הרישיון".

לעיתים נדירות, גם זה משתבש. ואז רצים ה-SMS-ים של שבת בצהריים, אלו שמורידים את הלב לתחתונים: האם הרוכב ש"איבד שליטה בכביש בדרום הארץ" כפי שדיווחו ברדיו, הוא נושא ההודעה בטלפון?

ואז שוב אותן הודעות בפורומים של המבקרים בבית החולים שמדברים אל מחוסר ההכרה, משוועים לתנועה של עין, לרפרוף של השפה השמוטה. אלו שמספרים כיצד קראו לפצוע בשמו והשמיעו לו את השיר שהוא אוהב באוזניות בתקווה שהדבר יקיץ אותו משנתו העמוקה. השמות בסיפורים שונים בכל פעם: של בתי החולים, של הפצוע, של דגם האופנוע וגם שמו של הורה הפצוע שמוצא את הזמן והכוחות להרשם לפורום ולהודות לגולשים על תמיכתם וכמה זה חשוב. השמות אולי שונים, אבל הסיפורים בסופו של דבר, דומים.

להודעות ולטקסטים אפשר להתרגל ולצער כולנו, אפילו לפתח אדישות מסויימת. אבל קשה לי להתרגל ולקבל את הקלות הבלתי נסבלת בה רוכבי כביש מקבלים עליהם את גזר הדין ורואים בתאונות כמחיר הגיוני שיש לשלם וצריך לקחת בחשבון. את האפאטיה בה שורים הגולשים שאוסרים לדון בפרטי התאונה ובגורמים לה "כי דם ההרוג עוד לא יבש". כאילו שזה מה שיחזיר אותו לחיים. כאילו כדי להגן על עצמם מן האמת. משגע אותי לפעלים לחשוב על חוסר התכלית שברכיבה ספורטיבית וחוסר הפואנטה שפשוט צועקת מכל תאונה של אופנוע כביש.

מחזיקים לך אצבעות לביא. החלמה מהירה והמון כוח למשפחתך – תהיו חזקים.

וכדי לאזן מעט את התמונה, שלא אחשב למיסיונר כנגד אופנועי כביש: "האמת היא רק אחת אבל יש לה מיליוני צורות, מיליוני פנים ומיליוני שמות".

מודעות פרסומת