בסוף אני אמות: עם גב למלאך, עם עיניים פתוחות או עם ידיים מחזיקות ידיות כידון

כתב: אורי/Drat 

כן, אני אמות. כל פעם שאני רואה משהו שכותב באיזשהו הקשר "אל תעשו את זה ואת זה כי זה יהרוג אתכם", אני עצוב בשביל אותו אדם. כל פעם שמשהו אומר "אתה חושב שלך זה לא יקרה" אז אני חושב שאותו בן אדם חי באשליה מתוקה שבה לו זה לא יקרה, אבל זה יקרה ובצורה שאי אפשר לצפות לה. כמו אדם ששוכב על מיתת חוליו, רואה את פני המוות, צועק לכל האלים ומוציא את נשמתו תמורת רגע נוסף באמונה שהבטחות השווא שלו, ינתן לו רגע שכזה וסוגר את עיניו. כך גם הוא צועק לאלוהי הזהירות, התרופות ותוספי המזון באמונה שהבטחות אלו יתנו לו רגע נוסף או יצילו אותו מהחשכה שבוא תבוא.

כן אני אמות, ואני אפילו יודע את זה.

אני לא חי באשליה מתוקה שמשהו שאני אעשה או משהו שאני לא אעשה, יגרום לעובדה שאני גוסס כאן ועכשיו ברגע זה, להיות ללא נכונה. אז למה בעצם לא לעשות משהו, האם כדי להציל את חיי? האם לא לעשות משהו אומר שלא יבכו עלי בעתיד הקרוב עד מאוד? האם זה שאני אקנה אוטו יגרום לילדים שלי לא להיות יתומים בעתיד? או שאנשים שאני מכיר או אכיר יעמדו מעל הקבר שלי ויאמרו תפילה חרישית לאל שהם לא מאמינים לו?

אני גוסס, וגם אתם.

אני אמות וגם כל אחד אחר שקורא אותי, רואה אותי וגם אלו שלא. חבל… כולנו הולכים.

אז מה אומר, לאלו שחושבים שאוהביי כל כך משתגעים שאני עולה על האופנוע? ומה הם חושבים שאוהביי צריכים להגיד עכשיו? אל תעלה, כי אנחנו רוצים שתמות בצורה אחרת,  אכזרית יותר, לאחר סבל של שנים ממחלת הסרטן או מ-ALS? מה אוהביי צריכים להגיד לי – אל תחבוש את הקסדה כי אנחנו רוצים שצלף יפוצץ אותו בשנייה של חוסר מזל במילואים הבאים? מה אהוביי צריכים להגיד לי – אל תלבש את החליפה כי אנחנו צריכים לראות את החזה שלך מפסיק לנוע תחת מכונת הנשמה במחלקה הקרדיאולוגית? ואולי סתם כדי לעמוד מעל מיתתי וגופתי המתפרקת בין הזמן והמקום, בין חברים שממתינים לאותה מיתה, בין ילדיי שממתינים לאותה מיתה, בין נכדיי שממתינים לאותה מיתה.

למה שאזעק לאלים שאני לא מאמין להם, למה שאתן הבטחות שלא אוכל לעמוד בהן ואקווה לתרומה שלא תבוא ובסוף אפגוש את הבלתי נמנע.

אני רוצה לרכב מאותה סיבה שאני רוצה לאכול, מאותה סיבה שאני רוצה לזיין, מאותה סיבה שאני רוצה לקרוא ספר טוב. אני רוצה לרכב כי מחר אולי לא אוכל כבר לעשות את זה. אני רוצה לרכב כי מחרתיים בטוח כבר לא אוכל לעשות את זה. אני רוצה לרכב לא בגלל שאני חושב שאני לא אמות, אלא בגלל שאני יודע שאמות.

אכול ושתה כי מחר תמות?

אז תשאל אותי – האם אני חי בהדוניזם הפשוט של "אכול ושתה כי מחר תמות"? אענה לך בצורה שונה, אני לא שותה ואוכל כי מחר אמות, אני לא עושה דבר כי מחר אמות, אני עושה דברים כי אני עדיין לא מת. אין הרגשה של מחויבות להספיק דברים לפני המוות ואין פטור או פורקן שהמוות הקרב מקל עליו. הבחירות אינן בתוך צל המוות הן הינן האור שמגרש את המוות מעיני. כל עוד אני מסוגל לעשות אני חי, כל עוד אני מסוגל לשאול אני קיים, כל עוד הכאב כאן אין לי פטור. אני עושה כי אני חי ואמות וזה שונה מלעשות כדי לברוח מהמוות.

כולנו נמות, חלקינו נמות עם הגב למלאך מלאים בתקווה שיד הגורל תצילנו, חלקינו נמות פונים אל המוות בעיניים פתוחות וידיים מלאות בכלים או בידיות של כידון.

פורסם במרץ 2008