כתב: נסים דואק
- איזו עונה מוזרה. שמונה רוכבים שונים ניצחו מרוצים השנה, ונותרו עוד שלושה לסיום. בכל העונות הקודמות היו שלושה שונים שניצחו, אולי ארבעה, אבל לא שמונה. אז לכאורה, העונה הזאת היתה אמורה להיות מותחן מורט עצבים, שיסתיים רק בשנייה האחרונה במרוץ האחרון בוולנסיה, אבל היא לא.
- מארק מארקז, עדיין ילד הפלא מספרד, לקח במרוץ האחרון את האליפות, במסלול הביתי של הונדה, במוטגי, יפן, כשנותרו עוד שלושה מרוצים לסיום. מארקז גם הוביל את האליפות, משלב די מוקדם שלה, בפער גדול על צמד היריבים מימאהה, ד"ר ולנטינו רוסי וחורחה זעוף הפנים לורנצו.
- בעצם, זו היתה עונה שהיתה נתונה עדיין בהלם קרב, מהסיום המסויט שלה אשתקד. אז, רוסי הוביל את האליפות לאורך כל העונה, רכב בעקביות ובביטחון, עם המון שכל, אבל לורנצו שהחרה-החזיק אחריו גייס את הרכיבה הממוחשבת שלו אז, סגר את הפער ואיים לקחת את האליפות. לאחר כמה שנים קשות לרבות מעבר כושל לדוקאטי שחרץ את המוניטין שלו ככל יכול, התקשה רוסי להתמודד עם האובדן הצפוי של הנס הבלתי ייאמן בדמות אליפות עשירית, אשר תאשש מחדש את מעמדו כאלוהים של הספורט, והאשים את מארקז בכך שהוא מסייע ללורנזו לקחת את האליפות, כדי למנוע אותה מרוסי. המהלך התקשורתי הזה, סוג של ספין שנועד לשתק מעט את מארקז ולהקל על רוסי להיצמד ללורנצו, התהפך עליו. ההאשמה היתה מופרכת ומארקז, שלא הפסיק להתרסק בעונה הקודמת, הפנים את המסר ההפוך – לעשות את המוות לרוסי. במרוץ הבא, במלזיה, רוסי כבר איבד את עשתונותיו, בעט באופנוע של מארקז באמצע פנייה והעיף את "הנמלה" מהמסלול. למרוץ האחרון רוסי כבר הגיע מרוט נוצות, כשנגזר עליו לזנק מהמקום האחרון. וזה כבר היה גדול, אפילו על רוסי.
- כל זה קרה ברגע האחרון של המרוץ האחרון, אשתקד. אומת המוטו-ג'י-פי הוכתה בהלם. האוהדים התחלקו בין המחנות – מי לרוסי, מי למארקז, ומי שונא יותר את לורנצו, שהוכתר כאלוף באליפות עם טעם מר של לענה, או קיקיון, או שיטיון, או כל עץ שאיתו בוחר ראש הממשלה שלנו לתבל איתו את הפוסטים שלו (סליחה, הייתי חייב).
- עזבו אופנועים, יש כאן קרב על המיתוס. מצד אחד, אלוהים עלי אדמות, מי שהספורט הזה במידה רבה חייב לו את הפופולריות האדירה שלו בשני העשורים האחרונים, הד"ר, השמש, הכוכבים והיקום ולנטינו רוסי, עם כריזמת רכיבה שקטנה רק במעט מהכריזמה שלו מחוץ למסלול. כתבתי שני עשורים לא בכדי, כבר 20 שנה הוא על המסלולים, האיטלקי מטאבוליה, בספורט שבו הסיכוי לעבור קריירה ולצאת שלם זהה לסיכוי של טירון הלום עייפות במחלקת הנדסה קרבית לשרוד שדה מוקשים בלתי מסומן שאליו נקלע בטעות. עם תשע אליפויות, מהן שש בקטגוריה הבכירה, רוסי נותן לכישרון שלו לדבר, אבל כשהוא פותח את הפה, משעשע את הקהל ומשחק עם יריביו, המיתוס רק מתעצם. כלומר, התעצם.
מולו, מארק מארקז, רק בן 23, וכבר חמש אליפויות מאחוריו, ושלוש בקטגוריה הבכירה. מארקז הוא עילוי רכיבה של פעם בדור. הוא יודע לשחק עם אופנועים שמגיעים ל-350 קמ"ש בישורת של פחות מקילומטר, כאילו מדובר בגור חתולים צמרירי ומתפנק. הוא יודע לקחת את האופנוע שלו, שעולה מיליוני יורו, עד הקצה, ואז עוד טיפה. ועוד רק טיפה. וכן, זה מאוד מהנה לצפייה, כי זה נראה שאין דבר שהוא לא יודע לעשות עם האופנוע הזה, שכל רוכב אחר במסלול שובר איתו את העצמות ואת הראש. ומארקז, הוא בליגה משל עצמו.
- מארקז לקח אליפות בעונה הראשונה שבה הגיע למוטו-ג'יפי, זה אפילו רוסי לא עשה, וגם את העונה הבאה, שבה היה קרוב לנצח את כל המרוצים. ואת כל זה הוא תמיד עושה עם חיוך, תמיד נעים, צנוע ונחמד. לא תשמעו ממנו משפטים סמי-פילוסופיים, או אבחנות סיינפלדיות על החיים כמו רוסי. ומנגד, אין לו את המזג הקוטרי, זועף, שלא יודע להפסיד של לורנצו, שנמצא בדור הביניים בין רוסי (פרס של עולם האופנועים) לבין מארקז הילד ששבר כל שיא אפשרי.
אבל את העונה הקודמת מארקז כבר לא ניצח ברכיבה, הוא התרסק יותר מדי, ניסה יותר מדי לנצח בכל מרוץ, עם אופנוע שלא נתן לו בדיוק את מה שהוא צריך – את ההבנה הזאת של נימי הנימים של האחיזה רגע לאחר הקצה. - כל זה עוד לא מסביר את קריאות הבוז שספגו מארקז ולורנצו בכל המרוצים בתחילת העונה. אלה תופעות שעולם מרוצי האופנועים, שמצטיין באחווה בין הרוכבים, לא מכיר. האוהדים של רוסי, שיודעים לצבוע את היציעים בצהוב, מקטאר ועד אוסטרליה, האמינו בכל לבם שלורנצו גנב מרוסי את האליפות העשירית. לאחר שהאחרון הצהיר, כי הוא כופר באלוהותו של רוסי, ואין לו כבוד אליו יותר, הדרך לקריאות הבוז היתה קצרה.
כתבתי שהעונה הנוכחית היתה סוג של פוסט טראומה. לא הדגשתי מספיק את האיבה הגלויה ששררה בין לורנצו לבין רוסי, חברים לאותה קבוצה, לאורך כל העונה, עם תקריות סמליות על המסלול ומחוצה לו (האחרונה, כשלורנצו האשים את רוסי ברכיבה אגרסיבית, בספורט שבו מקובל להגלות לעולם המחול את מי שמתלונן על רכיבה אגרסיבית). וכן, זה היה משעשע לצפייה.
- היה קשה להאמין שגם בעונה הזאת רוסי יצליח לשחזר את ההישג, ואולי אולי לגעת באליפות העשירית. כאילו, בעונה הקודמת הוא איבד את הסיכוי שלו, לעד. אבל העונה התחילה אחרת לחלוטין, עם ספק צמיגים חדש מישלן, ואיסור על מערכות אלקטרוניות נפרדות לאופנועים, כדי לצמצם את הפער בין אופנועי המפעל הרשמיים לבין הקבוצות הפרטיות. היא התחילה אחרת, כי רוסי התנער מהלם הקרב, עבד על נקודות החולשה שלו, זינק טוב יותר לכל מרוץ, והיה תמיד בעמדה שמאיימת על המדרגה הגבוהה של דוכן המנצחים. לורנצו, בניגוד אליו, התקשה להסתדר עם הצמיגים החדשים, ונראה שמארקז שוב נתקע עם אופנוע שרק הוא יודע לביית, אבל בקושי, ממש בקושי.
זה כבר היה נראה כאילו זו יכולה להיות העונה של רוסי, אבל אז הוא התחיל להתרסק, או לסבול מחוסר מזל (מנוע שהתפוצץ לו בזמן שהוא מוביל את המרוץ הביתי באיטליה). והמזל תמיד תמיד תמיד היה עם רוסי, כי בספורט הזה יש רוכב, יש מכונה ויש מזל.
מארקז, בניגוד אליו, פשוט הוריד גרסה חדשה של התוכנה, והתחיל לאסוף נקודות, לא נצחונות. ואיפה לורנצו? הוא התרסק לא פחות, או סתם לא הסתדר עם הצמיגים החדשים, כשיבש וכשרטוב. - העונה הזאת שיבשה את כל מערך הדימויים של הספורט הזה – רוסי הקשיש רכב על כל הקופה, לורנצו בעל יכולת הרכיבה האוטונומית התרסק שוב ושוב, או גילה יכולת עלובה כשקר או כשגשום (למרוץ מחר באוסטרליה הוא הגיע אחרון במקצה הדירוג המהיר, עם פער אדיר בינו לבין הבאים לפניו). מארקז המשוגע, שתמיד הולך על הניצחון, התגלה כבוגר ומחושב.
- כולם מדברים על מזג האוויר, אבל אף אחד לא יכול לעשות דבר בעניינו. ובעונה הזאת מזג האוויר אולי הכריע את האליפות. כי כשקר או גשום, או טיפה רטוב וטיפה יבש, וצריך להמר על הצמיגים, אלת המזל מפציעה וצוחקת על כולם. זו עוד סיבה למספר המנצחים בעונה הנוכחית (המנצחים הלא צפויים נהנו כולם ממזג אוויר קר, חצי גשום או גשום).
מחר בשבע בבוקר שלנו עומד להיות מוזנק עוד מרוץ כזה, בפיליפ-איילנד באוסטרליה. כי גם אם יהיה יבש מחר, צמד ימי האימונים נערכו בגשם שוטף או מבול של ממש. אגב, מארקז הביא לדרגת אמנות את עדכון התוכנה שלו, וגם מחר הוא יזנק ראשון כשהוא מבטיח לשחרר בשלושת המרוצים האחרונים של העונה את כל הטירוף שהוא צבר ברכיבות המחושבות שלו. - מה יקרה בעונה הבאה? קודם כל, יש עוד שלושה מרוצים לסיום, שבהם יוכרע קרב האגואים בין רוסי לבין לורנזו על המקום השני באליפות. אחר-כך, מארקז נשאר בהונדה, ואם בהונדה ימשיכו במגמת השיפור של האופנוע שלהם, נראה שנדבר על מארקז עוד הרבה מאוד שנים, כי הילד רק בן 23. רוסי נשאר בימאהה, לעוד שנתיים, עד שיגרד את העשור החמישי לחייו (!). לורנצו, בדומה למעבר הכושל שביצע רוסי לפני שש שנים, עובר לדוקאטי (אלוהים יודע מה עבר במוחם של האיטלקים-גרמנים של דוקאטי כשלקחו אותו, אבל עוד נראה), ורוסי עומד לקבל בן קבוצה חדש, שעובר מסוזוקי, מאבריק (כן, על שם מאבריק מטופ-גאן), ויניאלס.
- מה שכן, המוטו-ג'י-פי, האליפות עם האופנועים שמקיפים מסלולים במהירות הכי גבוהה בעולם, תמשיך לרשום שיאי פופולריות, עם יצרנים חדשים שמצטרפים אליה (קטמ), עוד הרבה כסף, ועוד מיליוני צופים ברחבי העולם, שאחד מהם, קשיש בעשור מהרוכב הקשיש ביותר על המסלול, אבל לא ראוי לאחוז אפילו בשולי חליפתו, מנסה להרגיע את קצב הלב שלו, רגע לפני הזינוק, ואז לא מצליח לשבת במקום, ואז צורח בהתלהבות עד שהמשרד לא מצליח לעבוד, ואז מתלהב כשאלוהים (בכל זאת, סוג של אחוות קשישים) מנצח, ושוקע בדיכאון עמוק כשהוא שוב מתרסק.
