אופנוע הב.מ.וו R80G/S - HPN של גסטון רהייה

"פתאום אני שומע בוקסר עם אגזוז פתוח. הרמנו עיניים ועל פנינו חולף אופנוע הב.מ.וו של גסטון רהייה. הבטנו בו חולף מולנו וזיו פלט 'וואי…'. לא כל יום אתה פוגש את אופנוע פאריז-דקאר שבנית דגם שלו בתור ילד."

כתב: אלי פאנגס

תמונות: טל זהר

פורסם במקור בפול גז, מתישהו בין 2006 ל-2007.

שנת 1975, עובד חברת ב.מ.וו בשם רודיגר גוטש מחליט לקחת את אופנוע הב.מ.וו הפרטי שלו מסדרת ה-R, ולהפוך אותו לאופנוע אנדורו. הוא תולש ממנו כל מה שלא צריך, מתאים מתלים ארוכים, גלגלי שטח וכנף גבוהה, ויוצא לתת בגז עם מנוע בוקסר בבוץ הבווארי. מבלי משים הוא מתחיל משהו. ב- 1979, צרפתי בשם פינואי (שהשם האמיתי שלו היה JC מוראלֵה) יוצא עם אופנוע די דומה לפאריז דקאר הראשון. כמעט ואין באופנוע שיפורים, למעט מכל דלק מוגדל. גם המטורף הזה מתחיל משהו גדול ולא בדיוק ער לכך.

אבל ב-1980, ההברקה המדליקה של גוטש עם הבוקסר-שטח, והטירוף של פינואי עם בוקסר-שטח בפאריז דקאר, מקבלות גושפנקה רשמית מב.מ.וו: החברה משיקה את ה-R80G/S – הדו"ש הראשון של ב.מ.וו (שמבוסס על הרעיון של גוטש מ-75'), ויוצאת קבוצה של ב.מ.וו-צרפת לפאריז-דקאר עם שני אופנועים. הבימרים יורדים רשמית לשטח וזו תחילתו של עידן חדש.

את האופנועים של קבוצת הפאריז-דקאר מכינה סדנת HPN ויש להם מנועי בוקסר 800 סמ"ק, 55 כ"ס, מיכל מתכת 38 ליטרים ומהלך מתלים של 170 מ"מ. הם שוקלים 165 קילו יבש (מעל 230 ק"ג רטוב) ומה שאמור לעצור אותם זה בלמי תוף. אתם כבר מכירים את אחד משני הפסיכים שהסכימו לרכב עליהם: קוראים לו פינואי. השני הוא בחור בשם הוברט אוריול. בפאריז-דקאר של השנה שאחרי, 81', אותו אוריול מגיע ראשון עם המפלצת הפרה-היסטורית הזאת לאגם הורוד בדקאר ומנצח את הראלי הכי קשה בעולם.

עכשיו ב.מ.וו כבר מסתובבים עמוק בתוך החול עם חזה מנופח ויש להם סיבה. ב-83' אוריול מנצח שוב עם ב.מ.וו רשמי מסדנת HPN, וב-84 ו-85' מחליף אותו על דוכן המנצחים גמד בשם גסטון רהייה. גם הוא על ב.מ.וו של HPN. ב-84' ב.מ.וו רוכבים על גל ההצלחה ומשיקים גרסת רפליקת פאריז דקאר ל-R80G/S, שמגיעה עם הצביעה הרשמית, מושב יחיד, מצבר חזק יותר וחתימה של רהייה על מכל הדלק המוגדל. גוטש ופינואי בטח היו גאים, אבל זה לא נמשך הרבה זמן: 1987 היא השנה האחרונה להשתתפות הרשמית של ב.מ.וו עם ה-G/S-ים הענקיים בדקאר. מכאן והלאה הדו"שים הגדולים של ב.מ.וו יהיו גדולים, כבדים ומסובכים הרבה יותר. סוף תקופה.

שנת 2007, מפגש 2.0 בגני התערוכה, זיו אופנהיים ואנוכי עומדים ומקשקשים על לא כלום ועל הכל, כשפתאום אני שומע מנוע בוקסר עם אגזוז פתוח. שנינו מרימים את העיניים ועל פנינו חולף ה-ב.מ.וו HPN של גסטון רהייה. הבטנו בו חולף מולנו וזיו פלט "וואי…". כשעמדתי לרוץ אל האפריקה טווין בכדי לרדוף אחרי הב.מ.וו, הוא הסתובב חזרה לכיוון שלנו. חסמתי לו את הדרך ונפנפתי שיעצור. לא כל יום אתה פוגש את אופנוע פאריז-דקאר שבנית דגם שלו בתור ילד.

דו"ש גדול? שטח ענק!

לרוכב קוראים אורן, והוא בקושי מגיע עם קצות האצבעות של רגל אחת לכביש כשהוא יושב על המפלצת האדומה לבנה הזו. במקור האופנוע הזה היה R80G/S מודל 1982. אם עמדתם פעם ליד אחד כזה, אתם יודעים שהוא לא בדיוק מרשים. רק במעמד רפליקת ה-HPN, התוצאה הסופית, אפשר להעריך באמת את כמות העבודה שהושקעה באופנוע הזה.

קבענו להיפגש בחולות של מנדרין בכדי לרכב על בהמת הפאריז-דקאר המיתולוגית הזו. קבענו שם, כי אורן, באופן טבעי מבחינתו, רוכב על הכלי הזה רק בשטח. כשהנעתי אותו, היה נחמד לגלות שגם הבוקסר של אורן מנער את עצמו כמו כלב בוקסר כשהוא מתעורר. הרמוס מאחורה שחרר נביחה קצרה בטון נמוך וצרוד, ומכל הדלק המוגזם התמר בין המפשעה שלי לראש ההיגוי. הרמתי את העיניים ושחררתי קלאץ' רך ביראת כבוד. האופנוע צף על החול הלח. הנה אני מגשים חלום ורוכב על הדגם שבניתי בגיל העֵשרה.

כשניסיתי להוריד הילוכים ולבלום גם עם האחורי, נתקלתי עם המגפיים בקרבוקטורים ונזכרתי שאורן כבר דיבר איתי על זה: אז הם רכבו עם מגפי עור דקיקות ולא עם מגפי המוטוקרוס של היום. אחרי כמה דקות של הסתגלות הצלחתי למצוא את הזווית שבה אפשר להשחיל את המגפיים אל רגליות התפעול והתחלתי לתת גז. האופנוע מרגיש חזק, אבל לא פראי. כוח יש כבר מתחתית הסל"ד. המנוע המוגדל עובד עם יחס ההעברה הסופי הקצר יותר של המנוע המקורי, והבוקסר הזה מרגיש קל וחד בהרבה מאחרים שנתקלתי בהם.

זווית המזלג השטוחה יחד עם הזרוע האחורית המוארכת הופכים את האופנוע לארוך ויציב. מכונת דיונות. לוקח לי קצת זמן להבין את זה, אבל אחרי כמה בקשות של אורן אני מבין סופסוף שזה אופנוע שטח ומתחיל להתייחס אליו כמו אחד כזה. אז מתגלה שהבולם האחורי אמנם קצת רך (בגלל הזרוע הארוכה. יש כבר קפיץ חדש בדרך), אבל האופנוע אוהב את זה חזק ואסרטיבי. כמה שיותר גז כך הוא שומר על כיוון וטס קדימה. מגיב ללחצים על הרגליות, שותל את הזנב בחול ומעיף את הקדמי לציפה בכיוון שאותו בחרתי (עד כמה שאפשר לדייק בחול עמוק).

אחרי כמה כניסות בשיחים מצופי חול שאותם בלע האוהלינס מקדימה כמעט כאילו כלום, אני מבין שיש כאן כלי מהיר. יותר מהיר ממני, לפחות.

אחד כזה שדורש אומץ וגז פתוח לרווחה במהירות גבוהה. אני מנסה לשמור אותו בטווח המהירויות והרדיוסים שאני מכיר, אבל חושש שאני אונס אותו לנסיעה צפופה וטכנית מדי. אז בכדי להרגיש אותו קצת, אני מטפס אל קצה אמבטיית החול, פותח פול-גז ומריץ אותו דרך ההילוכים. יש עליו תנוחת רכיבה מגניבה, עם ידיים ששלוחות קדימה אל הכידון הרחב ותחושה של רכיבה על קרנף דוהר. גסטון רהייה, הנה אני בא!

בהילוך רביעי נכנעתי. בלמתי, הורדתי הילוכים, דחפתי לו את הכידון לכיוון החול ופתחתי גז. הטנק הסתובב על המקום בתוך מזרקה של חול והתחיל לטוס לכיוון ההפוך. זהו. הוא קנה אותי.

גיבורים אמיתיים

קצת השתוללות בחולות מנדרין זה לא מספיק בכדי באמת להבין את האופנוע הזה. את הרעיון שלו. אחרי הכל, הוא נבנה לשעות של טיסה בשטח פתוח. עדיין באטרף מאיך שהאופנוע נראה ומרגיש, קבעתי עם אורן ועוד ארבעה חברים שלו לטיול בשטח. הגעתי עם האפריקה טווין הפרטי שלי, והבאתי איתי את כפיר לוין על האפריקה שלו.

את הטיול הוביל ש', גורו של ב.מ.וו ישנים שרוכב על R80G/S מקורי לחלוטין. הוא בסביבות גיל 60. שלושת האחרים צעירים ורוכבים גם הם על G/S-ים. ש' הוא סוג של אבא רוחני בכל מה שקשור לאופנועים שלהם וקיבלנו ממנו נזיפה על זה שבאפריקה טווין שלנו יש קירור מים. "אם יש קירור אוויר יעיל, אז למה צריך עוד מערכות מסובכות" הוא שאל חצי מטיף. אח"כ הוא עלה על האופנוע שלו והוביל אותנו עד אשדוד. שם ירדנו לשטח והוא עלה על הגז. זקן, לא חזק, שיער וזקן לבנים, אבל רוכב כמו שד. כל הדרך על השבילים בין 80 ל-120 קמ"ש, עד אזור דורות. כפיר ואני הסתכלנו האחד על השני והבנו את משמעות המשפט "והדרת פני זקן".

כיסינו ביום ההוא סביב ה-130 קילומטרים של רכיבה מהירה בשבילים. עד צאלים הגענו. מדי פעם, כשלא נלחמתי על החיים שלי, יכולתי לראות את אורן רוכב על ה-HPN לידי: עומד על הרגליות, גז פעור לרווחה והמתלים הארוכים בולעים את כל מה שיש לשביל להציע. ספינת מדבר משובחת שאי-אפשר להפסיק להסתכל עליה.

את היום ההוא בשטח עם חבורה של ב.מ.וו, אני לא אשכח עוד הרבה זמן. מעולם לא רכבתי כל-כך מהר בשטח, למשך כל-כך הרבה זמן וקילומטרים. היו שם קטעים עם קצב כזה גבוה, עד שאי אפשר לפתח אותו עם אופנוע שטח קליל וקצר וגם להרגיש יציב ובטוח. החבורה הזו על ה-G/S-ים לקחה אותי לראשונה אל תאי השטח שאליהם נבנה האפריקה שלי – קילומטרים של שבילי מדבר מהירים על קפלי קרקע ארוכים ועדינים. רק אז, כשירדתי מהשביל ועליתי עד 140 קמ"ש בשביל לעקוף את ש' ולחוות את תחושת המהירות בראלי, באמת הבנתי בשביל מה צריך את המפלצות האלה. מפלצות שנולדו רק בזכות רפליקת ה-HPN שעפה שם על החול לידי. רפליקה של גיבורים אמיתיים, כמו פינואי, אוריול ורהייה.

אורן, שיחקת אותה. בענק.