תובנות שמסכמות חיים בארץ ישראל. בסוף החודש יגמע ניר סעדו הירושלמי 12,000 ק"מ שבסופם יעבור להתגורר בארץ אחרת. רגע לפני טור פרידה של ממש, הוא יושב לסיכום ביניים. סוג של מבט לאחור רגע לפני שנושא עיניים לעתיד לבוא, רגע לפני שפורס כנפיים ועובר ליבשת אחרת. טור שהוא טרום-טור-פרידה.
כתב: ניר סעדו
ב-21 ליוני מתכנן לעבור לחיות בסן פרנסיסקו. מחנק תוקף את הגרון בגלל שלא ארכב עוד בכביש 1. לא אחווה עוד מסיבות שיכורים בלונדון מיניסטר או צ'ייסרים בסירא. נגמרו ה"כפרה", "אחי" ו"נשמה". יש משהו כל כך פשוט ואינטואיטיבי במרחב המוכר. צוותא 3, שאול המלך, כיכר החתולות או שוק מחנה יודה. והבחורות הישראליות… אין עליכן. לך תתחיל עכשיו קשר עם אמריקאית. "האני" ו"בייבי" וסרטים שהישראליות בחיים לא יעשו לך. כי עוברים פה מעצב לשמחה בפחות מיום. כי הן כבר מכירות את הסיפור שלך והקצב. אחרי הכל, אתם חושבים באותה השפה.
הפחד מלהיות זר ביבשת אחרת, יהיה הרבה פחות קשה מהגעגוע. הכל כל כך קרוב, זמין, פשוט ועממי. הפלאפל ההוא בנחלאות, די.ג'יי סאבו ב'רדיו', טבילה בחוף עלמה או דייט עם ג'ינג'ית מתוקה מיפו. יהיה כיף להכיר חברים בסן פראן, אבל זה יהיה שונה. בפורים האחרון הייתי כל כך שיכור, שחיבקתי את מנכ"ל החברה שעובד בה, כאילו שעשינו מסלול יחד. והוא חיבק בחזרה. שום סיכוי שב"הלו ווין" אחבק את המנכ"ל האמריקני שלי מסאניוויל, בלי לקבל איזה מבט של "What the fuck?".
תובנות – שמתי לב שאנחנו נוגעים
חזרתי ממסיבה ושמתי לב שאנחנו נוגעים אחד בשני המון. זה המבט בעיניים, החיבוק והדיבור הקרוב. בזמן האחרון כבר פחות מתעצבן מהחרא הזה בכביש שחותך אותי. רוב הסיכויים שיש בינינו קשר דרך שלושה אנשים או פחות. האבק מעבודות הרכבת, הצעקות בקונטרול, הצ'כונה בסניף של רמי לוי. כל הדברים שסלדתי מהם, פתאום נראים לי נוסטלגיים.
ה-21 ביוני הוא היום הכי ארוך בשנה. זהו גם היום האחרון שלי בארץ. מכרתי את הרהיטים ומוצרי החשמל בבית ועכשיו האקוסטיקה שונה. יש יותר מדי חלל לכל המחשבות על מה שהיה ומה שיהיה. שש שנים חייתי ב"ממתינה". מפקח קול בחדשות זה מה ששם לי כסף בבנק אבל אחרי סבב לחימה אחד של ישראל בעזה, ראית כבר הכל. כבר לא ריגש אותי למקסס לשני מיליון איש אזעקות במונו.
עוד תובנות של פחד
האמת, גם הפכתי להיות פחדן. בגיל 17 הייתי בכיכר ציון ושלושה פיגועים הקיפו אותי תוך כמה דקות. בצבא ישבתי ליד המ"פ ב'סופה' לא ממוגנת בעזה. ביקרנו במוצב אורחן יום לפני שמערכת מנהרות התפוצצה תחתיו. כחובש, למזלי אף אחד לא מת לי בידיים. פעם איזה צוער הביך אותי מול החברה היפה שלו, כשסיפר שהצלתי לו את החיים. בסה"כ משכתי לו את בסיס הלשון בכדי שכשהוא מנתק הכרה מאתנו, שיקבל חמצן למוח. אח"כ היו כמה שנים בקיבוץ כפר עזה ושם כבר הבנתי שאם אני קופץ מכל כחכוח של רמקול, טריקה של דלת או פיצוץ של בלון, כדי שאלמד איך להתמודד עם פוסט טראומה.
ואז הגיע קיץ 2011. בזמן שכולם היו בטוחים שכולם טסים כל היום לחו"ל ואוכלים במסעדות גורמה, קיבלנו כאפה שזה לא הולך להשתנות ולמעשה זה רק ילך ויחמיר.
רכבתי על אדי האופוריה
באוקטובר 2013 רכבתי על אדי האופוריה של הישרדות מתאונת אופנוע די רצינית, והערכתי כל דבר קטן שקרה לי במהלך היום. בשנה הזאת היה שם איזה לילה שהצלחתי לקום לבד ולהשתין. מי שלא חווה פגיעה כזאת, לעולם לא יוכל להבין את תחושת הניצחון כשהגוף חוזר לאיתנו.
ההגירה לקליפורניה זה רק הבונוס. אני לא צריך לטוס 12,000 ק"מ בכדי לברוח מעצמי. הייתי צריך לעבור מסע בכדי להגיע ל… תובנות. אין דבר יותר מתוק מלקבל הזדמנות שאחרים הורגים בשבילה. כל מה שנשאר הוא להקשיב לאינטואיציה, ולומר תודה.
ובאותו נושא
עוד טורים של ניר סעדו, כאן
יש ימים שבהם כואב לכבות את מנוע האופנוע – סיפורו של ירושלמי
פעם חיינו באמת – על הקשר בין אופנועים לאדם הקדמון
בשביל אופנוען, כל רכיבה היא חג החירות