שוב עוזב את הבית

Aprilia-rsv4-sunstet-kruvlog

בית אי אפשר לעזוב לתמיד. עובדה, עזבתי את הבית חמש פעמים ותמיד חזרתי.

כתב: ניר סעדו

בפעם הראשונה הרחקתי לכת למרחק של 60 קילומטרים לפנימיית הדסים, בגיל 16. שנה לא תמימה הספיקה, בכדי להבין שהתיכון לאמנויות והחברים הירושלמים, הם מחיר יקר מדי לשלם עבור המסעות הפרטיים שתכננתי לעצמי. הגם שמדי בוקר, קיבלתי שם פרופורציות על החיים במנות גדושות. שנה לפני, התנדבתי במעון לנשים מוכות בירושלים. הטקטיקה של המדינה היא לשלוח אותן לערים אחרות. אז יצא שעזרתי לילדים של זונה מפתח תקווה, להכין שיעורי בית בבניין מאובטח היטב. באחד הלילות בפנימייה, שוחחתי עם הילד החדש שהגיע לקבוצה באמצע השנה, ותוך כמה חילופי משפטים, גיליתי שהוא האח הגדול של אותם הילדים שעזרתי להם בשיעורי הבית לפני שנה.

בפעם השנייה הרחקתי לכת למרחק של 220 קילומטרים לבסיס שיזפון, בגיל 18. שנתיים וחצי הספיקו לי בכדי להתגעגע לחורף אמיתי וירוק בעיניים, כמו שרק הרי ירושלים יכולים להעניק. ודווקא אהבתי את הנוף מהר עריף או את שיפולי הקרקע של נחל צין. לשקט ולאופק האין סופיים של המדבר אין באמת מתחרים.

בפעם השלישית הרחקתי לכת למרחק של 99 קילומטרים לקיבוץ כפר עזה, בגיל 22. למדתי שנתיים סאונד ושלוש שנים קולנוע בחוויית קולג' ישראלית טיפוסית על כל המשתמע מכך. ג'אם סשנים בשישי בערב, ואחר כך התגנבות לבריכה של הקיבוץ. פצמ"רים בשבת בבוקר, וקבינט לימודים בברור חיל אחר הצהריים. אפילו מוניות שירות ויין זול עם עוגת שוקולד בימי הולדת, היו חלק מכל השבאנג. זאת הייתה התקופה הכי מפחידה בחיי, אבל גם הכי מהנה. שנים שבהן המוח ספג חומר לימודי על בסיס יומי, קצות האצבעות פרטו על מיתרי גיטרה באס או אקוסטית חבוטה, והג'מע שנדמה שתמיד תהיה שם, כשתדרים לכיוון שדרות.

בפעם הרביעית הרחקתי לכת למרחק של 33 קילומטרים. דירת הרווקים הראשונה שלי בהר אדר הושכרה בגיל 25. הלוקיישן לא בדיוק השפיץ של פלורנטין עם עננת המרי-ג'יין מכל מרפסת וחתולים שמנמנים המכירים את הפתיחה של Steroid to heaven. אבל הנוף ההררי ועצי האורן, המואזין, השלג והחימום הנעים באמצעות גופי ההסקה, הם חלק מהקריפטונייט הירוק שלי.

ואם כבר הזכרתי קריפטונייט ירוק, אז הפעם החמישית חצי נחשבת. בגיל 29 התרסקתי עם 600 סמ"ק מבפנים וצבע ירוק מבחוץ לתוך יפנית משפחתית. הייתי Under construction שוב בבית הוריי. אבל אחרי כמה חודשים, שוב עזבתי. כי כוח האינרציה הדוחף את הצורך לעצמאות אבסולוטית כמו שהתרגלתי, נתן את אותותיו ככל שהתחזקתי וחזרתי לעצמי.

בפעם הזאת, השישית בספירה, מתכנן להרחיק לכת למרחק של 11,900 קילומטרים, לסן פרנסיסקו בגיל 33. מה איבדתי שם? חלום. להיות מפתח תוכנה מוכשר בחברה מצליחה ולחיות את החלום האמריקאי: אישה יפה, ילד, ילדה, לברדור, משפחתית, אופנוע בחנייה ובית הלקוח מפתיחה של סרט הוליוודי מלוקק. עד לפני זמן לא רב, אם הייתם אומרים לי שבגיל 33 כבר לא אהיה מפקח קול בחדשות 2 וכבר לא אגור בישראל, לא הייתי מאמין. אבל בשנים האחרונות הבנתי שקלישאתי ככל שישמע: הצעד הראשון בלהגשים את השאיפות שלך, הוא לחלום אותן. הצעד השני אגב, הוא להתעורר מהחלומות ולהתחיל.

יכול להיות שהגעגוע לאוכל של אימא, לקללות בין החבר'ה ולפשטות והסחבקיות הישראלית שהתאהבתי בהם מחדש, מאז שהבנתי שאהגר לארץ אחרת – יחזירו אותי. אולי תוך שלושה חודשים, אולי תוך שלוש שנים ואולי רק אחרי שלושים שנה, אתגעגע ברמה שאומר לעצמי "מיצינו חבר, תחזור לארץ".

לא יודע מה יוליד יום. יש לי תכניות לממש, אבל בטווחים הרחוקים באמת, הן עדיין די גמישות. ויש בזה משהו יפה. לא משנה כמה תכניות תתכנן, תמיד יהיה משהו או מישהו שיגרום לך לשנות אותן. לרע ולטוב.

מודעות פרסומת