אופנוע הודי בהודו: רויאל אנפילד הימליאן

הימליאן 410. ההרפתקן מגינתון יצא לרכיבת מבחן על הרויאל אנפילד החדש – דגם שיצא עוד ב-2016 אבל רק החודש הגיע לישראל. האם יש מקום יותר טוב לבחון את הדגם המסקרן, מאשר בארץ מולדתו? סיפורו של מבחן בניחוח קארי שמתחיל בכרך הסואן והמפויח של דלהי ומסתיים בשאנטי של נופי דראמסלה.

כתב: טל קורן

הודי זה משהו ילדותי, תמים וכזה שמפגר במובן מסוים, אחרי העולם החדש. מפתיע לעתים בתגובות לרעה ולעתים לטובה. קפריזי ולא צפוי. מצד אחד תמים והמום, מצד שני יכול להיות מתפרץ ולא מכיל תסכולים. כל מה שהודו, מתנקז לרויאל אנפילד הימליאן.

אחד הימליאן המתין לי בשדה התעופה של דלהי. לקח לי בערך מאה אי-מיילים ופינג פונג של הודעות והבהרות בכדי לוודא שמשכיר האופנוע מפוצה בנדיבות על הבאת האופנוע לשדה, רק כדאי לו מאוד שיגיע בזמן עם אופנוע תקין. למה כ"כ הרבה הודעות? הרי ידוע שלילדים אין ממש זמנים ואחריות מוחלטת.

קטורת על כידון הימליאן

האופנוע הגיע עם בחור מקסים בשם ללי, סיקי רציני ועמוק מחשבה – ממש לא ההודי הטיפוסי שאפיינתי קודם לכן. שעה ארוכה קיבלתי ממנו טיפים סופר-יעילים על קרבות הכבישים והבנת הזרימה בתנועה המקומית. הסבר למשמעות כל נתיב, מתי ארצה להיות בו, וממה להיזהר. לדוגמה: למרות שנוסעים בכיוון ההפוך למוכר לנו בישראל (כמו באנגליה), מדוע עדיין בנתיב השמאלי ביותר – דווקא שם – סביר שיגיחו מולי רכבים נגד כיוון התנועה. ועוד ועוד טיפים בסגנון דומה.

לבסוף נעטף פרונט ההימליאן בשרשרת פרחים, על הכידון הונח גוש קטורת מעשן ובוצע טקס ברכות שישמור עלינו בדרכנו. באמת שהיה מיוחד ומקסים.

לחצות את דלהי צפונה

האנפילד שקיבלתי היה ממודל 2016 (טרום הזרקה) שכבר צבר כ-5500 ק"מ ונראה חדש לחלוטין. המנוע יבש וללא שריטה, ומסיבוב ראשוני בחניה היה נראה כי המכלולים עובדים חלק לגמרי. אני מאוד מרוצה והדאגה הבאה שלי היא לחצות את מטרופולין דלהי צפונה.

לומד לזרום

ללי מוביל אותי באיטיות בהמולה הפקוקה והנדחפת של חום צהרי היום בדלהי. בקרב העירוני שבו יש מעט מאוד רמזורים, אני לומד לזרום. שטף הרכבים כנהר משתלב בין סלעי חלוקים ומכשולים לרוב. רק שבמקרה שלנו אלו פרות, מכוניות תקועות ועוד ועוד יובלי נחלים שמצטרפים מכל עבר.

אחרי שעה אני כבר הודי ממהר וחצוף בדיוק כמוהם. לצידנו בפקק, כתף אל כתף, נלחם הודי על הונדה הירו 150. הוא לא לבד אלא מגיע כשסביבו מערך תומך לחימה: על אוכף הקטנוע המסכן מורכבים שלושת ילדיו פלוס אשתו לבושה בסרי מהודר.

האישה יושבת עם שתי הרגליים לצד אחד על מנת לשמור על הצניעות, ביד אחת חובקת חזק תינוק בן שנה שישן ונתלה עליה כשק אורז. ביניהם ילד נוסף מנומנם ומלפני הרוכב האמיץ יושב ילד כבן 4, על מיכל הדלק ואוחז במרכז הכידון. מיותר לציין שקסדות אין והרכיבה היא סוג של קרב בו חובה להידחף אחרת ידחפו עליך.

פרה שצצה

לידוש המורכבת היפיופית שלי, מזדעזעת לרגע. אבל אני לא דואג – הם יודעים לנהוג.
לבסוף אנחנו יוצאים מהכרך, וכביש מהיר וישר צפונה בעל שלושה נתיבים נפרס לפנינו. לרגעים אנו מאיצים ל-90 קמ"ש ושנייה לאחר מכן יורדים ל-20 בשל עבודות בכביש/מחסום אגרה/טרקטור עם עגלה אדירה או סתם פרה שצצה.

כל הטיפים של ללי באים לידי ביטוי ואנחנו משתלבים ומהירים מרוב התנועה. הצפירות הרבות מובנות לי מהר מאוד: כשישראלי צופר הוא בעצם צועק עליך. בהודו הצופר משמש לקיום דו שיח ערני שבו כולם משוחחים, מזהירים ומודים אחד לשני.

הימליאן – זה מה שצריך (להודו)

כמו שציינתי בפתיחה, רויאל אנפילד ההודים והדגם החדש שהם רקחו, הוא ילדותי משהו ולא לגמרי מובן. האופנוע כבד מאוד, בעל גיר קצר יחסית בן 5 הילוכים, כשכל הילוך מוחלף אחרי מקסימום 20 קמ״ש. כשמגיעים ל-100 קמ״ש, המנוע כבר מקרקש בנמרצות לא נעימה. עם זאת, הריצה בין ההילוכים כלפי מעלה חושפת מומנט בריא וחזק ששיאו מתקבל ברצועת הסל"ד  הנמוכה אך צרה שבין 2500-4000 סל״ד. אם זה נשמע לכם איטי ומיושן כמו TSW50 שנת 1991, אני אבין אתכם לחלוטין. אבל פה בהודו זה יותר ממה שצריך.

אבל השוס האמיתי הוא המתלים: לראשונה בהיסטוריה קיים אנפילד עם מתלים בעלי מהלך ארוך! אני מחייך לי בקסדה. לקח להם כמה עשרות שנים להבין שזה מה שצריך לכבישים ה-"משובחים" שלהם אבל לבסוף, זה הגיע.  השיכוך סופר רך, כמעט "רכב אמריקאי" הייתי אומר, וזה מתאים פה בול. בכל בריחה לכורכר שבשוליים בגלל משאית מפתיעה, האופנוע לא מזדעזע ובועט. כל בור נספג בנונשלנטיות.

הגימור הכללי איכותי מבחינתי בכל פינה. קשוח, עשוי ברזל ומעוצב בטעם טוב.
לוח המכוונים נפלא, אינפורמטיבי מאוד, וכולל כל פרט שנחוץ: משעון סל״ד, דרך הטמפרטורה שבחוץ ועד המהמם ביותר מבחינתי: שעון המצפן הדיגיטלי. כמו שצריך באופנוע אדוונצ'ר שאשכרה אמור לנוע בדרכים לא דרכים בקצה העולם.

לשבת על צינור נמוך

ויש גם חסרונות שחשוב לציין. חטא גמור מבחינתי באופנוע הוא משהו שמתאים מאוד למנטליות הלא ברורה והדי מוזרה שיש כאן בתת היבשת: מושב הרוכב שקוע עמוק עמוק בתחתית האופנוע.

לפיכך, תנוחת הרכיבה המוזרה שנוצרה מהמושב הנמוך והשקוע, יוצרת על הדו״ש בן הכלאיים הזה, תחושה לא מוכרת. לפתע הכידון גבוה כבאופנוע קאסטום, רגליות הרוכב כעת קרובות יותר לישבן, מכופפות את הברכיים ומקפלות את הרגלים יתר על המידה, כאילו מדובר היה על אופנוע כביש-ספורט משנות ה-90.

תוסיפו לכך חישוק קדמי גדול במידה של 21 אינץ' וקיבלתם תנוחה מוזרה ולא נוחה. וכאילו שזה לא מספיק, הרי שהנורא מכל מבחינתי הוא שהמושב הנמוך הזה, הוא גם הכי גרוע שישבתי עליו בחיי.

הימליאן – מרופד במרכז בלבד

ב-"תורת המושבים" שלי יש רוחב מינימלי שהרוכב נזקק לו. המושב חייב להיות יציב, קשיח וברוחב של 23 ס״מ לפחות. הדבר נדרש כדי שהישבן, גם של הרוכב הקשוח ביותר שיש, לא יזכה ללחץ בנקודה ספציפית אחת ולרוכב תתאפשרנה תנועות קטנות של תזוזה כל הזמן, על מנת להמנע מלחץ תמידי בנקודה אחת.

הבעיה היא, שבהימליאן המושב מרופד במרכז בלבד. כאילו הניחו ריפוד ברחוב 30 ס"מ על צינור ברוחב 10 ס"מ בלבד. בישיבה ממושכת הצדדים הרכים נמעכים מטה, ואתה בעצם מוצא עצמך יושב על צינור הנטוע בתוך חריץ התחת. עכשיו תכפילו את הנתון המזעזע הזה בימים הכוללים כ-10 שעות רכיבה וקיבלתם קללות, כאב ו-5 דקות רכיבה בעמידה על כל 20 דקות שהצלחתם להפיק בישיבה.

ויש עוד מכלולים בהימליאן

הכידון הגבוה (בטח לעומת המושב הנמוך) עייף לי שרירים בכתף שמעולם לא הפעלתי וידעתי שיש לי. למזלם ולשמחתם של ההודים, זה דווקא תחום שלא קשה לתקן ולשפר בזול. טיול מהנה של בוקר בדראמסאללה, הביא אותי לנגריה מהמאה הקודמת, חנות מזרנים ותופר שרוואלים, שבנו לי בהזמנה מושב רחב ומגביה שהנעים את הדרך חזרה. כל זה בעלות מטורפת של כ-15 שקלים.

 

השלדה המוגדלת והמסיבית נותנת יתרון גדול בנשיאת ציוד ומורכבת. גם אחרי ימים של רכיבה,  לעיתים במוד כסאח, אני לא חש לרגע כנושא מטען כבד ומגביל. למעשה, אני שוכח שיש מאחורי משהו ומשהי. גם המתלים לא מתרגשים מה-150 ק"ג שלנו פלוס שתי מוצ'ילות הענק שתלויות בצדדיו. מושב המורכבת היה נוח מאוד ללידוש האמיצה, ובסוף הטיול היא נפרדה מההימליאן בדמעות: "כמה כבר הוא יעלה בארץ?"

המנוע החלשלוש, צילינדר יחיד, 411 סמ"ק ו-25 כ״ס, מיצר בזכות אופיו ובזכות יחסי ההעברה בגיר – מומנט מפתיע ובשרני. אין עליה שאנו נתקלים בדרך, כולל כאלו שהן בזוויות שלא קיימות בשום כביש בארץ, שתאיים על ההימליאן. בשחרור קלאץ, ב-2500 סל״ד, הוא מדלג ובולע כל טיפוס. ב-4000 סל״ד המומנט מסתיים והמנוע מקרקש בחוסר נעימות ואומר לך ״די! פה אני כבר סתם צועק".

מהירות וכבישי ההימלאיה

בכבישי הארץ זה לא לעניין. אבל פה, כשאתה בדרך כלל נע במהירות של 10 קמ״ש מעל מהירות התנועה שסביבך (פחות בגלל המנוע ויותר בזכות המתלים), הרי שהעסק נעים ומתרגלים מהר מאוד לשיוט השקט שההימליאן מספק. במישורים הארוכים עדיין אמרתי לעצמי שמדובר עוף מוזר ו-״הודי הזוי״. אך לאחר חצי שעה של רכיבה בכבישי הרי ההימלאיה המפותלים, הדיבור המזלזל שלי מתחיל להשתנות לחלוטין. לפתע הכל ברור ואפילו מבריק.

ביום השני לרכיבה בחרנו בדרך נוף צדדית שהאריכה 170 ק״מ מ-4 שעות רכיבה ל-7 שעות. אני חוזר ומחדד: שבע שעות של פיתולים אין סופיים על רכס ההימלאיה. מול נוף משכר ובלי 100 מטרים ישרים. לפתע אני רוכב על פאנגילה במסלול חרז.

המשקל הגבוה בשילוב צמיגים גדולים ורחבים ומתלים רכים כבאופנוע טריאל, הופכת את הכלי לנטוע בסלע הכביש. לידוש מאחור מתענגת על רכבת הרים של השכבות שלא נגמרות. ג׳ק האמצע וקדמת הסוליה שלי נוגעים לעיתים קרובות בכביש, אך אין לי תחושת איבוד אחיזה או חוסר ביטחון ביציבה לשנייה.

במהירויות שבין 30-60 קמ״ש, האופנוע מבריק. וביציאה מכל פניה המומנט מחזיר אותך בשנייה קצרצרה למהירות המקסימלית לקראת הפניה הבאה. תוסיפו לזה אין סוף תיקוני היגוי נדרשים אך נשלטים באמצע ההשכבות זאת, בשל רכב שמפתיע ממול או שלפתע הכביש הופך לצר ואני מגלה שאני על 20 הס״מ האחרונים של הכביש. לעיתים כשיש שוליים, אני אפילו נותן קפיצה לכורכר וחוזר חזרה לדרך. כן, עד כדי כך אני בטראנס אין סופי של רכיבה.

בהמשך הטיול, בניסיון להגיע לכפר Nadi, הכנסתי את הספינה לשביל מסולע (כשאני בהרכבה, כן?). כאן כבר המתלים נסגרו, אגזוזים נגעו בקרקע והקלאץ' החל לזעוק למנוחה. בקיצור: שכחו מהרפתקאות אנדורו.

 

הימליאן – מושלם להודו אבל יקר לה מדי

השם ״הימליאן״ הוא לא לחינם. נוצר פה סוג BMW GS1200 שכאילו נתפר במיוחד למידות של צפון הודו. לצערי, גם במחיר הוא משקף את אותו אופנוע אדוונצ'ר בווארי יוקרתי. בכל הרכיבה עד לדרמסלה לא ראינו אפילו הימליאן אחד נוסף לרפואה. המקומיים מהופנטים ממראה הפלא הטכנולוגי, ולרובם זו הפעם הראשונה שהם נחשפים לדגם.

המוני קטנועי ווספה וקטנוע Back Bone קטנים בסגנון HONDA HERO 150 נעקפים על ידי בדרכים. לעיתים מופיע גם אנפילד קלאסיק עם חתיך הודי שיוצא להשוויץ עם ג׳ל בשיער. אבל הימליאן? אין. הוא עולה פי 4 מיפני קטן או מקטנוע עממי. ובהקבלה לארץ? נראה שהמחיר לרוב העם אינו ריאלי.

וידאו קצרצר מהסלולארי:

אז מי בארץ יתאהב ויחזיק אנפילד הימליאן לאורך זמן?

לדעתי כאלו שירצו להציף את חוויתם מהטיול בהודו מחדש ויצאו עמו לסופ״שים רגועים. אוסיף ואומר גם שקשה לי להאמין שבוחן מחוץ להודו יוכל לתת חוות דעת עמוקה על הכלי מבלי לרכב עליו בהימלאיה ההודית ולהבין את סוד הקסם.

לשמחתי אני גמעתי עליו שבוע רכיבה אינטנסיבי, שכלל בימים מסוימים 11 שעות רכיבה. כאלו  שהסתיימו עמוק לתוך הלילה. אני מאוד מרוצה מההחלטה להשקיע מעט יותר בדמי השכירות ולהתפנק בהימליאן.

אוכל משגע, נוף מטורלל ופיתולים לנצח – צפון הודו הוא יעד נפלא ובתמורה גדולה מאוד למחיר (וברופי מגוחך).
אני יושב כעת במרפסת מול נוף גן עדן בדרמסלה וכותב לכם. ברשותכם אתפנה כעת לחדר למרוח משחה על פצעי הלחץ בתחת ולחפש לי מסאג׳ טוב להרגיע את שריריי ה-Hulk שנבנו לי בכתף…
ד״ש חם ואוהב מהודו.
טל.

 

 

 

 

 

 

 

 

ובאותו נושא:

הרכיבה על אופנוע ותחושת החופש

תחושת הסכנה ברכיבה על האופנוע

על רכיבה שמביאה אותך אל הקצה, ומעבר

סרטון רכיבה ישראלי מקסים: אל הנורדקאפ

רכיבה בכביש 10 – יש מאומה מסביב

הכרובלוג בפייסבוק