זה קרה אתמול בדרך חזרה. בדיוק 15 דקות לפני שהיינו צריכים להחזיר את הכלים לסוכנות בשוקן, בדיוק כשהתנגן לי בקסדה השיר הטוב ביותר בעולם, ובדיוק כשכבר הייתי מיואש ומוכן לוותר – דווקא אז זה קרה. אבל ככה זה תמיד – לא? שמוליק יצא לרכיבה עם חבר מתלבט על קרוזרים נוצצים מבית הארלי דוידסון ואינדיאן, וחזר עם תובנות.
כתב: שמוליק פאוסט
מי שמכיר אותי יודע שאני לא ממש חובב נלהב של קרוזרים. עד לפני שבועיים בכלל קראתי להם קאסטומים. הם תמיד נראו לי יצורים חסרי תכלית, יפים אמנם, אבל מלאי פוזה ריקה. אולי כשאהיה זקן ולא אוכל לרכב יותר בשטח, הייתי תמיד אומר, אקנה אחד. אבל פעם, לפני המון המון שלוש שנים בערך, היה לי רגע אחד קטן קטן של הארה.
באותה התקופה היה לאחי הגדול (תרתי משמע) קרוזר גדול ונוצץ. לא הארלי דוידסון ולא אינדיאן – יפני, רחמנא לצלן. הכי מעפן. קלנועית, עגלה, נושאת מטוסים, מצפצף ברוורסים, מחבק עצים בסיבובים – אין כינוי גנאי שלא השתמשתי בו כדי לתאר את הבהמה הזו. אופנוע שלא יודע לעשות כלום חוץ מלנסוע לא מהר, בקו ישר, ולהיות יפה. אבל אלוהים כמה שהוא היה יפה…
אני חולה על אופנועי שטח וספורט וחובב גדול של מודלים מוקטנים, ועד היום יש לי בבית רק שני מודלים כאלה של אופנועים. שניהם קרוזרים.
קרוזרים – ההארה
הרגע היה איפשהו בין נתניה לתל-אביב. באותו היום התחלפנו, אחי רכב על ה-990 החזק, הגיבור, המדהים, החבוט והעקום שלי, ואני לקחתי את הקלנועית המגודלת והנוצצת בהרבה יותר מדי כרום שלו. לעולם לא אשכח את הרכיבה הזו. ידיים ורגליים שלוחות קדימה ולצדדים בתנוחה שכמו נועדה לשבור לי את הגב על כל מהמורה, תחת נמוך שגרם לי להתכווץ באימה מכל מיאטה, גב ישר בתנוחת מפרש, אפס מיגון רוח, מנוע גדול שהרגיש אנמי בצורה מטרידה, ובמרכז פנס כרום עצום ונוצץ כמו מראה, ממנו השתקף משום-מה החיוך הרחב, הבלתי רצוני והלגמרי בלתי מחיק שהיה מרוח לי על הפנים.
באותו הרגע צורת הרכיבה מיד עברה גם היא שינוי – עברתי לנתיב הימני, התייצבתי על 90 קמ"ש עצלים, והסתכלתי ברחמים ובהתנשאות על כל הנתינים הנחותים, המסכנים והממהרים שעדיין לא הבינו איך לחיות ומה באמת חשוב בחיים, ושלפחות בדמיוני הביטו בי בחזרה בקנאה יוקדת.
אל תגלו לאף אחד, זה קצת מביך ויש לי מוניטין לשמור עליו – אבל זו הייתה אחת החוויות הכי טובות ומיוחדות שהיו לי אי-פעם על כלי רכב כלשהו. אני לא יודע להסביר את זה, אבל למרות כל המגרעות, ואולי בזכותן – זה עבד. נהניתי כל-כך מהאופנוע שבאותו הרגע לא הייתי מחליף אותו באף אופנוע מהיר יותר, יקר יותר, נוח יותר או מוצלח יותר ממנו.
קרוזרים שמסוגלים לגרום לך לחייך כמו דביל
יש הרבה אופנועים מרגשים – חלקם מהירים מאוד, חלקם משכיבים עד האוזניים, אחרים מדלגים בשטח על סלעים ענקיים או דוהרים במהירות ובנוחות בשטחים לא סלולים, אבל מעטים האופנועים שמסוגלים להיות לא מוצלחים בעליל בשום צורה ובשום תחום – ועדיין לגרום לך לחייך כמו דביל. אבל בחיי – זה קיים. ובדיוק את זה קיוויתי להרגיש שוב כשחבר קרוב ביקש ממני להתלוות אליו לרכיבות מבחן על פסגות היצירה והתהומות היחסיים של הטכנולוגיה האמריקאית העכשווית. ונכשלתי.
או שלא?
בתור התחלה הלכנו על הארלי דוידסון. כבר בהגעה לסוכנות מפלס ההתרגשות וההתלהבות עולה לרמות מדאיגות. יצירות יפות ברמה שצריכה להיות לא חוקית. אם מישהו מהארלי קורא את זה – אל תתנו ללקוחות שלכם נסיעות מבחן. אין שום סיכוי שרכיבה על שום אופנוע יכולה להיות מוצלחת יותר מהאפקט הויזואלי של הכלים שלכם. שום סיכוי, שום אופנוע. אחרי היופי הכל-כך קיצוני הזה, איך אפשר שלא להתאכזב? שלא תבינו לא נכון – ההארלים עליהם רכבנו היו מהנים בהחלט, מהרבה בחינות ציפיתי להרבה יותר גרוע. אבל אני מקדים.
מכונה שתוכננה לאור הלהבות
דבר ראשון נדהמנו מכמות הדגמים והסגנונות, לקח לנו קצת זמן עד שהבנו מה הולך, מי נגד מי ומה מעל מה, ועד שנסגרנו על איזה דגמים מעניינים אותנו. למזלי מסתבר שכמו בהרבה תחומים אחרים בחיים – יש לי טעם זול, הראשון להבחר הוא הזול שבחבורה והוא גם היפה ביותר בעיני – איירון 883. קלאסיקה מוטורית אמיתית שלא נראה שהשתנתה הרבה בארבע-מאות השנים בהן היא מיוצרת, ושמודל מוקטן שלה מונח כבר שנים מתחת לטלוויזיה שלי בסלון.
שני לעלות לעולה היה סטריט-רוד ספורט משופר, עליו גם רכבתי ראשון. למי שלא מכיר – מדובר ב-2 צילינדרים ו-750 סמ"ק של אש, גופרית ורוע טהור. מכונה שתוכננה ככל הנראה לאור הלהבות ולקול צרחות המעונים עמוק עמוק במעמקי הגיהנום, על ידי השטן. יש כאן שילוב מפחיד של אגזוז מחריש ויורק אש, מיכל ענק ורחב שכופה עליי פיסוק שלרוב מעיד על אימון של שנים בסטודיו לבלט או על מזרן, כידון ישר ורחוק מדי שמצריך אותי לרכון עם ידיים ישרות קדימה ולצדדים וכח בכמויות שלא מסתדרות לי בכלל עם תנוחת הרכיבה ההזויה הזאת.
והוא שחור. מאוד שחור. תחילת הרכיבה מצריכה הסתגלות רצינית. כמו שאמרתי האופנוע מרגיש מאוד חזק, שזה נחמד, רק שהמנופים מרגישים כאילו אין קשר בינם לבין הרגליות עליהן מונחות הרגליים, הידיות מרגישות לא במקום, וכל התנוחה מרגישה כאילו זה בחיים לא יעבוד.
הארלי דוידסון שהחריש את הצחוק הגרוני והמרושע
לא הרבה דקות אחר כך זה דווקא מתחיל לעבוד. בכל יציאה מרמזור נמרח לי חיוך גדול על הפנים, ורק האגזוז החריש את הצחוק הגרוני והמרושע כל פעם שחתכתי מישהו קצת קרוב מדי. אז נכון, גם אחרי חצי שעה של רכיבה תנוחת הרכיבה עדיין לא נוחה כל-כך – אבל גם כבר לא נוראית כל כך… אולי צריך יותר זמן.
בכל מקרה – מעבר לתאוצות המרשימות, מעל מהירות מסוימת ולא גבוהה במיוחד – אין מה לעשות עם כל הכח האלים הזה מלבד לנסות להתלות בכח על הכידון ולהילחם קשה יותר ויותר ברוח עם כל קמ"ש שמתווסף. נכון לעכשיו לא הייתי רוצה להעביר יום שלם באוכף של אחד כזה, מה שנקרא – לחובבי הז'אנר בלבד.
בחיי שרציתי
המעבר ממנו אל האיירון 883 היה כמעט כמו לחזור הביתה לאופנוע שלא רכבתי עליו מעולם. אין כאן פישוק מוגזם או כידון רחוק מדי. נכון, הרגליות רחוקות מאוד אחת מהשניה, ומיקום המנופים גם כאן מרגיש מקרי בהחלט, אבל הכל נסבל לחלוטין, ואפילו די נוח. המנוע מרגיש כאילו הוא יכול להיות חזק בהחלט ובצורה לא מאיימת (ניחוש ומשאלת לב בלבד, אופנוע ההדגמה היה מוגבל לרישיון בינוני והרגיש מסורס מאוד וחבל). האופנוע נוח וסופג במידה סבירה לגמרי, במיוחד ביחס לתנוחת הרכיבה המוזרה מאוד בשבילי, ואפילו מתנהג לא נורא בכלל בסיבובים. נכון, זה לא נינג'ה (שוב, – ניחוש מושכל, יש לי מעט מאוד ניסיון עם אופנועי ספורט אמיתיים…), אבל סביר לגמרי.
סה"כ בעיני – אופנוע נחמד מאוד שלא הייתי מתנגד לסופ"ש ארוך ולא מחייב על גבו. והוא יפה בעיני. כל כך יפה שבא לי לקנות אותו גם בלי בוכנות. אבל החיוך הדבילי והבלתי מחיק לא הגיע… ובחיי שרציתי. אפילו קיוויתי שדווקא בגלל המגרעות הכל-כך בולטות שלהם, יגיע הרגע שבו אבין את הקטע, רגע בו אתחבר לאופי והנשמה של המכונה, ונתעלה ביחד למדרגות רוחניות נעלות. נשארתי שטחי. נהנה סה"כ, אבל לא מעבר. אני לא חושב שכח הוא עניין כ"כ משמעותי באופנועים האלה, אבל אולי אם הייתי רוכב על הגרסה הלא מוגבלת… לא יודע.
קרוזרים – כלים יפים ברמה מדאיגה
לסוכנות אינדיאן כבר הגעתי מפוכח. גם כאן הכלים יפים ברמה מדאיגה, ותשומת הלב לפרטים מדהימה, אבל אני דואג להוריד את מפלס ההתלהבות. הפעם אין אגזוזים מחרישים ותנוחות ישיבה קיצוניות, והיררכיית הדגמים לא מבלבלת במיוחד.
למזלי מסתבר שגם כאן – יש לי טעם זול, הסקאוט והסקאוט-סיקסטי הם האופנועים הזולים, והיפים ביותר בליין של אינדיאן לדעתי, ואובייקטיבית לחלוטין – הם בין האופנועים היפים ביותר בעולם. אנחנו מתלבטים מעט בין סקאוט, סקאוט-סיקסטי וסקאוט בובר, ויוצאים לדרך עם סקאוט וסקאוט-בובר. וכן, אני יודע שהבטחתי שזה לא מבלבל, אבל מסתבר שחייבים בכל זאת קצת… אז בגדול – מדובר באותו הבסיס (סקאוט), אחד עם מנוע טיפה קטן יותר ופחות הילוך (סקאוט-סיקסטי), ואחד שחור עם שינויים קוסמטיים קלים וכידון קצת פחות נוח (סקאוט בובר).
מיד עם הישיבה וההנעה מרגישים שיש כאן מכונה מודרנית ו"אפויה" יותר. המנוע בסרק נשמע ומרגיש מודרני וחלק יותר, תפעול המנופים והידיות מרגיש חלק, ומיקום המנופים ביחס לרגליות מרגיש הגיוני. יש אפילו תצוגה דיגיטלית לסלד וחיווי להילוכים. אמריקה. עם זאת, לטעמי האישי התנוחה הרבה פחות נוחה מהאיירון המקביל של הארלי. הרגליים שלוחות קדימה בצורה שמשאירה מעט מאוד יכולת ספיגה והכל עובר ישירות לתחת ולגב. מצד שני החבר דווקא העדיף את התנוחה הזו. אף אחד לא מושלם, מסתבר.
גם כאן לא הגעתי ל"זן" המיוחל
מעבר לתחושה המודרנית יותר, המנוע מרגיש מדהים! חזק מאוד אבל לא מאיים. התאוצות חזקות וחלקות וההילוכים עוברים חלק וכאילו לא נגמרים, כיף אמיתי! גם כאן השיוט במהירויות גבוהות לא כיף במיוחד, אבל הדרך אליהן מפצה על זה בהחלט. סה"כ האופנוע מרגיש נעים במיוחד, ומלבד תנוחת הישיבה, שגיליתי שיש מי שפשוט אוהב אותה, אין שום תלונות מיוחדות על האופנוע. מרגיש כמעט "יפני", אבל לא.
ההבדלים בין שני סוגי הסקאוט לא גדולים במיוחד, בעיקר במראה ובכידון, כששנינו אהבנו יותר את הסקאוט הרגיל ופחות את הבובר. שעה ומשהו על האוכף ואני כבר זורם עם הכלי, אבל לצערי, גם כאן לא הגעתי ל"זן" המיוחל. כן, היו חיוכים בדרך, בהחלט! אבל אף אחד מהם לא טיפשי באופן מיוחד, או בלתי מחיק… אז בדרך חזור ויתרתי. הגברתי את הווליום למקסימום והרשיתי לעצמי להפסיק להתעסק בתחושות מהאופנוע, לזרום עם המוזיקה ולחלום.
לא מבין מה גרם לי ליהנות ככה ממכונה שלא נוחה בעיני
ושם, בדיוק שם, בדרך חזרה לשוקן, על הסקאוט, כמה שניות בתוך השיר הטוב ביותר בעולם – זה קרה שוב. לא באותה העוצמה, לא היה כאן פנס כרום עצום שמשקף ולא הארה מרגשת, זה היה צפוי יותר ומתון יותר, אבל החיוך הגיע, ונשאר, ושוב הבנתי למה אנשים רוכשים קרוזרים. למה הם רוכשים את המכונות הלא פרקטיות, לא מרגשות והלגמרי מדהימות האלה.
אז אולי זה האופנוע וקרה רק בחזרה כי פשוט הייתי צריך זמן להתרגל, או סתם בגלל שהחלטתי להגביר ווליום ולזרום עם המוזיקה במקום לפרק כל פרט ופרט באופנוע לגורמים. או שאולי זה בכלל לא האופנוע אלא מזג האוויר, המוזיקה והזווית שבה השמש האירה את הכביש…
אני באמת לא מבין מה גרם לי ליהנות ככה ממכונה שלא נוחה בעיני, לא מהירה, לא מיישרת סיבובים ולא תוקפת מכשולים ושבכלל באופן כללי אני די מתקשה למצוא מה כל-כך טוב בה. אולי יש בי את היכולת ליהנות ככה מכל רכיבה על כל כלי? אולי. אני לא יודע.
אני כן יודע שהחבר הזמין סקאוט חדש מיד כשהגענו בחזרה לסוכנות, והסקאוט גם נדחף לרשימת עשרת הכלים שאחזיק ביום שבו אהיה עשיר מופלג (אם קראתם עד לכאן – גם לכם יש רשימה כזאת, אל תשחקו אותה). אני גם יודע שאם אני הייתי צריך היום לבחור אחד מהם – כנראה שהייתי בוחר בדיוק כמוהו. או אדוונצ'ר גדול. יש מצב שאדוונצ'ר.
סייגים
*הכותב כתב על דעת עצמו בלבד, ואת דעתו האישית בלבד. יש מצב טוב שהתבלבלתי לגמרי בשמות הדגמים והנתונים ואם כן – מתנצל מראש. הכותב אינו רוכב מקצועי, כתב מקצועי, ובכלל איננו מקצועי באופן כללי.
** אם קראתם עד לכאן סיכוי סביר שקוראים לכם לירון כהן ואם ככה: תתחדש יא גבר! אם אתם לא לירון כנראה שאתם ממש משועממים ואם ככה: לכו תעשו משהו מועיל. בטלנים.
ובאותו נושא
אופנוע חדש מול ישן – קידמה וטכנולוגיה מול אופנועים שפשטות היא הקסם שלהם