כביש 10 הוא המקום אליו חוזר עמוס ברעם בכל הזדמנות. וזה לא כביש שפשוט להגיע אליו. בכל אופן, רחוק. אבל לא רחוק מספיק בשביל אופנוען. בטח לא בשביל עמוס שבשבילו כביש 10 הוא כמו מגנט.
כתב: עמוס ברעם
כביש 10 זה כמו מגנט. פעמיים בשנה צה"ל מאפשר נסיעה בו, סוכות ופסח. הייתי מצפה שהמוני בית ישראל יסתערו עליו ואני שמח שזה רחוק מכך. קשה לי להסביר מדוע אנשים לא מוצאים נחמה בטבע המונח לנגד עיניהם. קרוב כמו גן רחוק. געגוע לחבל ארץ שככל הנראה, לטייל בו, תהיה בעיה בעתיד הקרוב הנראה לעין.
יש ואתה בוחר להיות חלק מקבוצה גדולה המטיילת ויש שאתה בוחר להיות בקבוצה קטנה. ההחלטה בחג הפסח 2019, נפלה על קבוצה מצומצמת. יוסי ארמן ושי קרם. אמא טבע ו-3 אופנועים שהמצערת הימנית שלהם ממתינה בקוצר לסיבוב קל.
07:00 ונקישות מוזרות ומהירות על גג הרעפים מעלי. מסתבר שענן נחת מעליי ולרגע קט העלה חששות בדבר קיום הטיול המתוכנן. אבל זה היה רק לרגע. מזג האוויר הפכפך בתקופה זו ולאור המלצות אלו שטיילו בכביש אך אתמול: התלבשתי בהתאם. דבר שהוכיח עצמו לאורך הדרך.
אחחח… העוגות
08:00 נפגשנו בירידה לאיילון דרום במחלף השלום והמראנו. התנועה די דלילה. הכביש עדיין רטוב. הטמפ' לא עולה יותר מ-16 מעלות. הכל אפור. רק בדרום מבצבץ לו כחול, בהיר. מגרה ומזמין.
כשאנו מתחברים לכביש 4 מבצבצת לה השמש לרגע, מאותתת לנו בדבר הצפוי בהמשך. העצירה הראשונה בחניון "רעים" אחרי בארי. תרמוס הקפה של יוסי נפתח והעוגות של גילה ארמן. אחח… העוגות.
הכביש חותך תמונות ונופים באזור ספר המדבר, והצבעים המלווים אותנו חדים וברורים. תכול. ירוק וחום. צהוב. שדות מעובדים לאורך הכבישים עד האופק. מסודרים למופת. בשמיים מסתדרים להם עננים בכל מיני צורות ואנחנו מחפשים צורות תוך שאנו משייטים להנאתנו.
חותך את הנוף כמו סכין
נחל צאלים זורם בעצלתיים, רמז לכמות המים שעברה בו עד לא מזמן. אנחנו חולפים על פני בסיס האימונים הלאומי ומגיעים לתחנת הדלק במשאבי-שדה. התחנה שוצפת מטיילים וכמות האופנועים הפוקדת אותו מרשימה.
כביש 211 לניצנה חותך את הנוף המדברי כמו סכין, רמז לבאות. מזג האוויר הקר מחדד את האופק והראות מצוינת. תחנות הכוח הסולארי באשלים מעוררות השתאות והעמוד המתנשא לגובה 240 מ' בולט ומסנוור בכל האזור.
בפניה לעזוז באורתיים אנחנו מתברברים טיפה, אבל רק טיפה וחיש קל מהר עולים על הדרך הנכונה. עוברים חולפים על פני הצימרים המזמינים ונכנסים לקטע כביש "דפוק" המוביל לפתחו של הכביש. חבורת לוחמים מדהימה מקדמת פנינו בחיוך. מסבירה. רושמת. מברכת.
אנחנו רשמית בכביש 10.
כביש 10 – משהו נחמץ
זה לא שלא הייתי בעבר. זה לא שלא טיילתי בו, לאורכו ולרוחבו (כמה שאפשר), מצפון לדרום ולהיפך. הייתי גם הייתי. זה בין המקומות הבודדים שמדבר איתך. מלווה אותך לאורכו ומתגרה בך.
המבט אל מעבר לגדר הגבול החדשה, הבוהקת, נוגה. משהו נחמץ בך בקרבך כשאתה רוכב כאן. האם בשל כך אני נמשך אל הכביש הזה כל פעם מחדש? אנחנו רוכבים לאורך כביש המהווה קו גבול בינינו לבינם. הנוף הניבט משני צידיו לא מכיר בו והוא חד גוני ומרהיב משני צידיו. התנועה דלילה מול כמויות אופנוענים מרשימה. בכל מקום אפשרי אנחנו נעצרים. נושמים עמוק. מתפעלים מהנוף. מקשיבים לשקט. מרגישים את הקור.
לא מעט לוחמים מאבטחים את הציר והתחושה טובה. הרגשה אמיתית של מעבר לים. הכניסה אליו והרכיבה בו כאילו באי שם. הטופוגרפיה מדהימה. צבועה חום על כל גווניו ומעוטרת בשחור, צל העננים ממעל, עד האופק. ומעבר לו. בגלל היותו סגור כל השנה, אני מנסה לבלוע כמה שאפשר. חבילת רגשות מעורבבת כהלכה ובדיעבד, וכשהיא נמדדת על כף המאזניים, השלום הקר עם המצרים או הגדר בינינו לבינם, הכף נוטה לכיוון הגדר.
כביש 10 הוא מגרש המשחקים בדרומה של ארצנו
מזג האוויר משחק לידינו. הטמפ' סבירות. אולם הרוח עושה בנו שמות והופכת לגורם משפיע ומעייף בהמשך. כנראה שאי אפשר לקבל הכל מכל וכל ובפעם אחת.
חתכנו באמצעו ולא המשכנו עד סופו. לפני הר שגיא פנינו צפון מזרחה לכיוון בה"ד 1 באחד הכבישים (171) היפים באזור. מלבד העובדה שטנדר בודד כמעט גילח מי מאיתנו, הרכיבה בו מרגשת.
אט אט אתה מתקרב לכביש 40 והחזרה לארץ מורגשת היטב בתנועת מטיילים ערה, בכל מקום. סיימנו עם צלחת מרק גולש אצל אשר בפונדק א.ס.א. בדבירה. ומשם, ההמראה על כביש 6 צפונה, עברה בזריזות.
עוד יום שכזה במגרש המשחקים המרהיב בדרומה של ארצנו. היה מוי כיף.עד העונג הבא שהכוח יהא בעזרכם.
עוד מהביקורים בכביש:
רכיבה בכביש 10 – יש מאומה מסביב
טיול אופנועים לאילת: לפעמים הדרכים חשובות יותר מהיעד
וגם:
הקסם שברכיבת אופנוע בלילה