כתב: אלמוני (בתגובה ל-"יש בישראל רוכב אופנוע אחר")
צילום: אייל מור
בתור שליח טרי על קטנוע אני חושב שאם הייתי מקפיד להתעמל בקביעות ולשאת אישה ולעשות אהבה אולי הייתי מוותר על התענוג ברכיבה על אופנוע, שהוא בעיקר אדרנלין טהור ללא כל הצדקה. ואולי אם אחפש ממש חזק תירוץ להמשיך לסכן את חיי ובריאותי, אמצא.
אבל בינתיים לא מצאתי.
רק אותו יצר הרע הרגעי והמטופש שמבקש חופש ושחרור.
ואולי זו עוד אחת מהדרכים שלי להראות לעולם כמה אני שם עליו זין באותם מישורים שאני לא מעיז או לא יכול להגיד בפתיחות. עלק.
היום החלקתי
היום החלקתי במהירות 0 בכביש עירוני בשעה לילית, מעניין איזו טעות עשיתי. אולי שילוב של היגוי מיותר על כביש רטוב ולחיצה חזקה מדי על הבלם הקדמי, או האחורי. אבל חשבתי בכל זאת, שייתכנו הפתעות לא צפויות ובלתי נשלטות בכביש סואן, במהירות גבוהה, כשבצדדיי עמודי ברזל עבים או עצים חסונים.
וגם אם אהיה ממוגן בחליפה מלאה והאיכותית ביותר מכף רגל ועד ראש, האיברים הפנימיים שלי לא ישרדו את המכה שאחטוף כשאעוף לתוך שמשה אחורית של רכב במהירות 100 קמ"ש. או גרוע מכך, לתוך טמבון. היה שווה?
למי אכפת מההנאות?
לאיזה רוכב פצוע אנושות ונכה לעתיד אכפת מכל ההנאות האלו שחווה במסעותיו הרכובים כשמאותו רגע והלאה הוא משותק לכיסא גלגלים, לפחות?
יצא לנו בתור רוכבים לחשוב על היום שאחרי? באותה מידה – לדוש בנקבה לא צפויה בלי הגנה, לטול שורת קוק אחת יותר מדי בהסנפה? האם יש מאפיין משותף לקהל הרוכבים, הקבוצה המסוכנת היחידה שנשארה חוקית במרחב, פרט לחיילים?
אולי מזל, אולי הסכנה…
צורך להרגיש חיים
זוהר ארגוב כבר שר ברגישות:
לא תוכל אדם לדעת ולא לחזות, ואל תנסה ללמוד את סוד המזלות.
וגם
ונשמרתם מאוד לנפשותיכם
נכתב ב-ד, ט"ו, דברים.
ואני בכלל חושב שיש לנו קהל הרוכבים צורך גדול יחסית להרגיש חיים, ואנחנו משתמשים בו בדרכים לא דרכים, כי כשאנחנו בו לא משתמשים, אנחנו מרגישים מתים.
ומה יותר חיים מלהתקרב למתים?
מה הקשקוש הזה?
"לדוש בנקבה לא צפויה"… הלכתי להקיא קצת…