הגורילה הבלתי נראית

אתה הגורילה על הכביש

אתה! אתה הגורילה על הכביש! קראו לנו רוכבי האופנועים כבר בהרבה שמות. גורילה? זה עוד לא היה לנו. על מחקר שעוסק בעיוורון של נהגים בריאים לחלוטין והקשר הישיר אלינו הרוכבים. בשורה בתחתונה: אין לבעיה תרופה, אין חיסון ואין פתרון של ממש. לפיכך, כדאי מאוד להכיר את הבעיה ולהתנהל בצילה.

The Monkey Business Illusion

הפסיכולוגים כריסטופר שברי ודניאל סימונס, פרסמו ספר בשם "The Monkey Business Illusion". הספר תורגם לעברית לשם "הגורילה הבלתי נראית" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן; תרגום: אורי שגיא).

הספר העוסק בסוג מאוד מסוים של עיוורון. אבל כאן מדובר על עיוורון מנטלי ולא פיזי או כזה הנגרם מליקוי בראייה. מדובר על "עיוורון קשבי" שיש לו קשר הדוק לבטיחות שלנו כרוכבי אופנועים. עיוורון שגורם לאי-הבחנה בגופים בלתי צפויים שמופיעים בדיוק  במקום שאליו מסתכלים. אבל מכיוון שלא מצפים להם, ברגע שתשומת הלב נמשכת לכיוון או לנושא אחר, האירוע הבלתי צפוי פשוט נעלם מהעיניים. גם כשהוא קורה ממש לפניהן.

לספור מסירות

ב-1999 פרסמו הכותבים ניסוי שהדגים עד כמה עיוורון קשבי הוא תופעה עם אחיזה אמיתית במציאות וכזו שיכולה להיות כואבת במיוחד.

הם הציגו לנסיינים סרטון בו 2 קבוצות של אנשים מתמסרות בכדור. הקבוצות נבדלו זו מזו בצבעי החולצות שלבשו המשתתפים. הנסיינים שצפו בסרטון, התבקשו לספור בינם לבין עצמם רק את מסירות הכדור שבוצעו בין השחקנים שלבשו לבן. אם אתם לא מכירים את הניסוי, אני מציע לכם לעצור כאן ולא לקרוא הלאה, אלא לצפות בסרטון בעצמכם ולנסות לספור את המסירות.

הסרטון 

זכרו – ספרו רק את מסירות הכדור שבין השחקנים הלובשים לבן.

בסוף הסרטון, התבקשו הנסיינים לספר לבודקים כמה מסירות הם ספרו. אבל האמת היא, שזה כלל לא היה משנה. כל נושא הספירה נועד להעסיק את מוחם ואת תשומת ליבם כדי לבדוק האם הם הבחינו בגורילה? כפי שבוודאי ראיתם בסרטון, בין המתמסרים צועדת בחורה לבושה בתחפושת גורילה ונראית על המסך במשך 9 שניות.

להפתעת החוקרים – חצי מהנבדקים, חמישים אחוזים! – לא הבחינו בגורילה. תהיו רגע הוגנים – האם אתם הבחנתם? האם הייתם מבחינים אם לא הייתם מצפים לה בשל הטקסט המקדים? בכל אופן, אותה התוצאה חזרה על עצמה שוב ושוב, בתנאים שונים, עם קהלים מגוונים ובמדינות שונות. לא נמצא הבדל מהותי בגילאי הצופים בסרטון, בעובדת היותם גברים או נשים, בהבדלים בהשכלה או במוצא וכן הלאה. חצי מהנבדקים פשוט לא הבחינו בה.

פספוס באבחנת הגורילה

הפספוס באבחנת הגורילה לא נגרם כי "לא מסתכלים עליה". הרי היא ממש שם. חוקר בשם דניאל ממרט מאוניברסיטת היידלברג בגרמניה, חזר על הניסוי אבל עשה זאת עם מתקן בשם "מעקב עיניים". זהו מכשיר המשמש גם חברות החוקרות הרגלי שימוש באתרי אינטרנט ועוקב אחר תנועת אישוני העיניים ומודד כמה זמן ולאן בדיוק הסתכל הצופה. ממרט גילה שהנסיינים שלא ראו את הגורילה הקדישו בממוצע שנייה שלמה להתבוננות בחיה – פחות או יותר את אותו הזמן שהקדישו לה הנסיינים שכן הבחינו בגורילה.

Photo by The Lazy Artist Gallery from Pexels

המוח שלנו מתוכנת מראש

וכאן אנחנו מגיעים לקשר שלנו כרוכבי אופנועים. או שכבר הבנתם אותו בעצמכם? המוח שלנו מתוכנן להבחין בתבניות באופן אוטומטי, כך שאירועים שחורגים מהתבנית אינם נקלטים באותה הקלות שבה נקלטים אירועים צפויים. ואם תשומת הלב עוסקת בנושא אחר, כמו ספירת מסירות כדור או כמו שיחת טלפון סלולארי בדיבורית, הרי שהמוח נמצא במצב בו הוא מחפש תבניות מוכרות. אופנוע לשם העניין, בדיוק כמו גורילה בזמן משחק מסירות כדור, הוא מאורע בלתי צפוי. הוא לא חלק מהתבנית שמוח הנהג מחפש בזמן נהיגה.

במוח שלנו, ציפיות ומטרות שזורות בתהליכים הבסיסיים ביותר של התפיסה האנושית. זה לא משהו שקל לתכנת מחדש, ללמד או לחנך אליו בקלות. הציפיות האלו נוצרות עם השנים כתוצאה מהתנסויות קודמות של האדם והתפיסה שלו בגיל בוגר מתבססת על הציפיות שנצברו עם השנים. הניסיון והציפיות מסייעים לנו להכניס סדר במה שאנחנו רואים, ובלעדיהם העולם הוויזואלי היה לא יותר מסדרה חסרת פשר של קרני אור.

איך אפשר להילחם במצב ולהפוך לגורילה שכן ניתן להבחין בה?

איך אפשר לסדר את הקלפים מחדש ולהפוך ל-"נראים" בעיני הנהגים? הייתם מצפים שהתשובה תהיה "להיות בולט". ללבוש מעיל צהוב בולט ולהעמיס על האופנוע אורות מהבהבים ומחזירי אור.

אך לפי שני החוקרים העומדים מאחורי המחקר, זהו בדיוק ההיגיון השגוי שהניסוי מוכיח. זו תשובה אינטואיטיבית והגיונית אך הניסוי מוכיח שהיא פשוט אינה נכונה. מדוע? כי לבוש זוהר יהפוך את הרוכב המנסה לבלוט ליוצא דופן. לכזה שאינו חלק מהתבנית הקבועה בתודעת הנהגים. ולפיכך, הוא יהפוך לגורילה בלתי נראית וקשה יהיה להבחין בו.

כדי לבדוק את העניין הזה של בולטות לטובת הישרדות יצרו החוקרים גרסה נוספת של סרטון הגורילה, אך הפעם כתוכנת מחשב. במקום שחקנים רצו אותיות על המסך ובמקום הגורילה, הופיע  צלב אדום שחצה את המסך במפתיע. הם עשו זאת כדי לבדוק אם אירוע בלתי צפוי כדוגמת צלב בולט בצבע שונה מהאותיות השחורות סביבו, יהיה יותר ברור וקל לאבחנה.

יוצאי דופן בנוף הכללי

30 אחוז מהנסיינים שהשתתפו בצפייה פספסו את הצלב למרות שהיה היחידי מסוגו, היחידי שהיה צבעוני והיחידי שנע על המסך בקו ישר מצד לצד. אלו אומנם אחוזים טובים יותר של אבחנה מאשר ה50% שלא הבחינו בגורילה, אבל זו עדיין כמות משמעותית של נסיינים שלא הבחינו בבלתי צפוי.

אם כך הרי שהשימוש בבגדים בולטים ובמחזירי אור כשרוכבים על האופנוע הוא מוגבל. הוא טוב ועוזר לחלק מהנהגים להבחין בכם אך זה לא מספיק. הצבע הזוהר משפר את מצבו של הרוכב רק אם הנהג מחפש לראות אותו. אבל הסיבה שבגללה רוכבי האופניים והאופנועים נפגעים מלכתחילה היא דווקא מפני שהם יוצאי דופן בנוף הכללי – נהגים מחפשים מכוניות אחרות ולא כלי רכב דו גלגליים.

זה הטבע האנושי

האם הפתרון הוא להגביר את האכיפה כנגד נהגים שלא משתמשים בדיבורית, אחד ממסיטי תשומת הלב המשמעותיים בכביש כיום?

החוקרים כותבים טוענים שהחובה להשתמש בדיבורית במקום להחזיק את הטלפון ביד אחת מתבסס על ההנחה המוטעית כי מה שמפריע לנהג המשוחח בטלפון היא החזקת המכשיר ביד אחת והשליטה בהגה עם היד השנייה. אבל הניסוי מוכיח שגזל תשומת הלב נעשה מעצם השיחה בטלפון ולא מהדרך בה הנהג מחזיק את המכשיר. כפי שרבים מרוכבים האופנועים כבר למדו, נהיגה ברכב וניהול שיחת טלפון יחדיו מורידים למינימום את הקשה של נהג המכונית. לרמה כה נמוכה עד שהוא עובד על אוטומט. הוא אולי צופה קדימה אבל לא בטוח שהוא באמת רואה.

העלו את רמת הקושי

בחלק השני של ניסוי הגורילה שהוזכר קודם לכן, העלו החוקרים את רמת הקושי במעקב אחר ספירת מסירות הכדור. ואכן, כמות הנסיינים שפספסו את הגורילה שחוצה את המסך, עלה לכדי 70 אחוזים. במילים שלנו – רוב הנהגים לא היו מבחינים בכם ברגע שעל מטלת הנהיגה התווספה להם גם מטלה נוספת כמו שיחה עם אדם אחר שאיתם ברכב או שיחה בסלולארי. ככל שהמוח מבצע יותר משימות הדורשות את תשומת לבו, כך תפקודו גרוע יותר בכל אחת מהן.

לסיכום: מה הפתרון עבורנו רוכבי האופנועים?

בסוף הסטנד-אפ שלו אמר וודי אלן "הלוואי שהיה לי מסר חיובי כלשהו לומר לכם. אין לי. תסכימו לקחת שניים שליליים?".

הפתרון שלנו כרוכבים הוא מודעות. מודעות לכך שהמשאבים המוחיים שלנו כבני אדם הם מוגבלים. ולא משנה אם אנחנו אוחזים בכידון או בהגה. והגבולות הללו של המוח האנושי הם הרבה יותר נמוכים ממה שאנחנו נוטים להאמין.

ברגע שנבין זאת נזכה לקצת יותר שליטה והבנה למצב שיכול לסכן אותנו בכביש הציבורי.  הנהגים פשוט לא יודעים שהם לא יודעים. הם לא יודעים שיש סיכוי שהם יסתכלו עליכם ולא יראו אתכם.

המטלה שלנו: פעולות מניעה

לפיכך המטלה שלנו היא פשוט לנקוט בפעולות מניעה. לנקוט ברכיבה אקטיבית ולא פאסיבית. כזו שלוקחת מרחב ביטחון על הכביש ולא מקבלת אותו. רכיבה שהיא זהירה וכזו שלא כוללת פעולות בלתי צפויות. רכיבה שאינה סומכת על הנהג שיראה אתכם (או ישמע את האגזוז\צופר שלכם) ורכיבה בה לא מסתמכים כלל על המודעות של הנהגים אלינו הרוכבים.

כי גם אם הם ממש רוצים, הם פשוט לא רואים את הגורילה.

 

ולקריאה באותו נושא:

אפקט ההסוואה בתנועה – למה לא רואים רוכבי אופנוע?

טיפים לרכיבה בטוחה

3 תגובות

  1. Michael Vaughn

    1. ראיתי את הגורילה.
    2. למה הכותב יוצא מנקודת ההנחה שזו בחורה שלבושה בתחפושת ולא בחור? 🙂
    3. לדעתי, הגברת המודעות לנהגי הרכב יכולה להיות פתרון, אם נקביל את זה לניסוי, אם נאמר להם שבמשך פעולת הספירה ( נהיגה) תעבור גורילה.
    4. מסכים לחלוטין שהרבה מוטל על הרוכב, כשאני רוכב אני יוצא מנקודת ההנחה שאף אחד לא רואה אותי בשום מצב ועל פי כך אני רוכב ובוחר את הנקודה בזמן והמיקום שלי על הכביש. נקודת ההנחה הזו היא המנחה שלי בכל פעולה שאני נוקט בעת הרכיבה כולל תהליך קבלת ההחלטות (שברירי שניה בדרך כלל) כגון עקיפות בלימות או מעברי נתיב.

  2. כRובי

    לגבי 2: זה מה שכותבי המחקר כתבו. שזו הייתה בחורה בתחפושת

השאר תגובה