שלושה כבישים

שלושה כבישים – צעקות, אי כיבוד המרחב האישי, מצד אחד חולצת כפתורים מעומלנת – מצד שני קריצה והבטחה שהפינות יוחלקו, בכדי שהכל יהיה בסדר.

כתב: ניר סעדו

אות מוסיקלי של מהדורה מרכזית יבקע מחלון פתוח באיזה רחוב מנומנם בצפון הישן. נשמע מוכר, כבר לא אחשוב לעצמי. תמונות ירצדו על בד לבן בפסטיבל קולנוע בנמל באיזה אביב שרבי של סוף מאי. ריח החלות הטריות יתפזר ויתערבב עם צעקות הסוחרים של שוק מחנה יודה, נישא על גבה של רוח קרירה ויבשה. רכבת קלה תנוע באוושה חרישית וחלקה, ואחרוני הממהרים יחזרו לביתם לפני הצפירה המודיעה על כניסת השבת.

צעקות, אי כיבוד המרחב האישי, מצד אחד חולצת כפתורים מעומלנת – מצד שני קריצה והבטחה שהפינות יוחלקו, בכדי שהכל יהיה בסדר. הזיכרונות שסולד מהם כעת, ברגעי בדידות עוד אאמץ קרוב ואסניף את שאריות הריח, בכדי שיזכירו לי מאיפה באתי.

האופנוע ייקח אותי לקיבוץ כפר עזה. ביציאה מהר אדר מאיר וברוזה ימלאו את חלל הקסדה עם בלדה מוכרת מתובלנת במעט reverb. כל תפר אספלט בגלל השיפוצים הלא נגמרים של כביש מספר 1, עוד אקלל ואוהב. "תראו תראו את הגארי קופרים האלה, קליט איסטוודים דמיקולו". חלק ימשיכו להוכיח שהם יכולים להרוג אותי, כשהפחיטומטית שלהם תזלוג לתוך הנתיב שלי. כל סיבוב ב-232 יטמון בחובו רגע. רגע שהיינו קבינט ולמדנו למבחן בקובייה של ברור חיל, ואחר כך העברנו ספליף בכדי שהחומר ישקע. רגע שהיא ניפצה את כוס הזכוכית על הקיר, ואחר כך יצאתי לספסל מול השמש השוקעת בים של עזה. רגע של ארוחת שישי בניר עם כמה מהג'מע של סאונד שנה א' וב', שאחר כך יהפוך לג'אם סשן אקוסטי.

בורח מהדרום

כל חיי ברחתי מהדרום כמו מאש, ומצאתי עצמי בו שוב ושוב. בשטחי האש של שיזפון בתוך סופה מטלטלת או מרכבה סימן 4. בעזה בתקופה שלפני ההתנתקות, שבוע לפני שמוצב אורחן פוצץ ממנהרה שנחפרה תחתיו. במוצב גרנית של גבעתי, שמספיק היה לעצום עיניים ולחוות את הגרסה הישראלית של אפוקליפסה עכשיו. מצד אחד מלל בלתי פוסק של מילים צהליות בוקע ממכשירי קשר, נפילות של פצצות שאינך יודע אם הם שלנו או שלהם, ירי של 5.56, 7.62 ובואנ'ה מה נסגר? אפילו 0.5 באוטומט. מצד שני, דיסקמן מחובר לרמקולים מנגן שיר של הדג נחש, שומרים שירדו משמירה רצים למקלחת, כי המקלחות במיקום חשוף, או כמה ביינישים המתאספים לאיזה תפילת ערבית זריזה.

למחרת האופנוע ייקח אותי לירדנית של קיבוץ כנרת. וכמו ממזר של בית סטארק – יודע שאצפין יותר ממך שתכננתי. אהוד יספר לי ש"מאז שעזבת הרבה השתנה כאן, זהו זמן שגעון, מהומה עד אין קץ. ובכל רגע חדש, פורענות לא עלינו, והכל חי ברשת, הכל יתפוצץ". המילים שלו יישמעו לי על-זמניות. כאילו רלוונטיות להיום, אתמול, מחר וקיץ 2011. בקיוסק ציפורה אזכר בפעם הראשונה שהצפנו במכונית, עם חיפושית צהובה שנת 73. לא אבין איך דחסנו שקי שינה, מצרכים מהשוק, גיטרה ואוהלים, לתוך תא מטען לוהט של בימבה חבוטה. אומרים שהרכב הראשון שלך תמיד ייזכר כהכי חזק ואמין. מעבר לנוסטלגיה והחוויות שצברת עמו, אורח החיים של מוצרים באמת רק הולך ומתקצר.

אפרוש שק שינה

חוף כורסי הפראי ושיחות ערק עם חברים מהתיכון. בריכת המשושים הקרירה עם טרמפיסטית שהפכה לחברת מסע. הכביש המיוער לחד נס, הצימרים באמירים, ראש פינה ושדה נחמיה יעשו לי קווצ' בנשמה, בגלל כל הכמטעים. ואז, כשהירח יזרח אפרוש שק שינה בשמורת הבניאס ואכוון שעון מעורר לרבע שעה לפני שפקח הטבע יגיע. לא אספיק לפחד מהקונספט שלבד בטבע, ואירדם מפאת התשישות של יום רכיבה פורה.