פורומי האופנועים "הכלליים" (בעיקר אופנועי כביש), בוערים בימים האחרונים. זאת מאז התאונה שהתרחשה ביום שבת בעין השופט: רוכב שהיה גם גולש פעיל בפורום פול גז, נהרג לאחר שאיבד שליטה, החליק עם אופנועו בעת רכיבה "על הקצה" אל הנתיב הנגדי, ושם נפגע על ידי רוכב אופנוע אחר שהגיע מהכיוון השני.
אש הפורומים התלהטה כשפלח מסויים של רוכבי אופנועים שאינם נחשבים לספורטיביים, הסכים "בקול רם" לקריאה וליוזמה לאכיפה מוגברת המוכוונת כלפי אופנועי כביש ספורטיביים. בעוד שבעבר נראה היה כי כולם מאוחדים תחת רעיון האהבה לרכיבה על דו גלגלי, החלו להתגלות לפתע בקיעים בשלמות האחווה, עת נקראו חברי הקהילה לדחוק מתוכם החוצה חברים שבחרו באופנועים מסוג אחר.
קריאות והודעות העוסקות בתדמית האופנוענות הישראלית (מצחיק, כן?), עלויות ביטוחי החובה, הצורך בהסברה, שרשורי תמונות ועוד, הציפו את הפורומים השונים.
לא חלף זמן, והרוכבים הספורטיביים או לפחות אלו המזוהים ככאלו, הרימו את ראשם חזרה. טענתם: "כל אחד מרוכבי האופנועים מסתכן בדרך זו או אחרת לעומת אלו שבוחרים לנהוג במכונית. עזבו אותנו במנוחה – בואו נמשיך להנות מהעניין הזה שנקרא רכיבה". כמובן שהודעות כאלו הציפו נקודות חדשות לדיון – "מהי הנאה מרכיבה?" או "למה אי אפשר להנות ולרכב לאט יותר, או בשטח, או בכבישים שוממים או למה אין מסלול מרוצים? זה בוודאי יוריד באופן דראסטי את כמות התאונות" וכן הלאה וכן הלאה…
למרות שבשיחות עם רוכבים ספורטיביים אני עוסק בהחבא בהטפה מיסיונרית שנועדה להוריד חברים "רוכבי כביש" אל האדרנלין שבשטח, עדיין אני מאמין שזכותם המלאה של שותפנו לחוויית הרכיבה הדו גלגלית, להגיע אל הכיף שלהם בצורה בה הם בחרו.
מי אמר שהדרך בה אני בחרתי היא נכונה יותר? או כמו שכותרת הפוסט הזה טוענת – מי אמר שהאמת שלי היא האמת של האחר? גם אם אני מאמין בכך שאופנועי ספורט מסוכנים יותר, יהיה זה אסון (לא פחות!), לשתף פעולה עם רעיון ההחרגה של תחום רכיבה מסויים אל מחוץ לחוק. אני לא רואה בכך דבר מלבד "פתיחת פתח" להחרגת תחומי רכיבה אחרים אל מחוץ לחוק בעתיד. היום אלו רוכבי אופנועי הכביש שיכוסחו בתעריפי ביטוח חובה גבוהים ומיסי קנייה גבוהים כדי לצמצם את פעילותם, מחר אלו יהיו הירוקים שיעמדו על הרגליים האחוריות ויחריגו את תחום אופנועי השטח בשם תקנות זיהום אוויר, רעש וסביבה לצד השחתת הטבע…
כמה מזעזע שהדבר ישמע, הרי שאנחנו צריכים להלחם על זכותם של רוכבי הכביש לרכוב בדרך בה בחרו, ולהתרסק בדרך בה בחרו. אנחנו צריכים להלחם על הזכות שלהם לרכוב, לא על הזכות שלהם לחיות. הם אנשים בוגרים ועל חייהם שלהם, הם חייבים לקחת אחריות בעצמם.
כמובן שאם מעורבת בעניין רכיבה בלתי חוקית (מהירות מעל למותר, חציית קווים לבנים וכו'), והם נתפסים על ידי המשטרה בעת הביצוע, הרי ששלטונות החוק מוזמנים למצות עימם את הדין. אנחנו, חבריהם לתחביב, לא צריכים לשתף פעולה עם המדינה בעניין, ולהדיח חברי קהילה מתוכנו. גם אם זה אומר שאנו ביודעין שולחים אותם להתנגש בתנועה הנגדית, בתמרורים ובגדרות "הבטיחות".
בפארפרזה על המשפט המפורסם : "אני לא מסכים עם דיעותייך, אך אלחם כדי שתוכל להשמיע אותם".
בפורום האופנועים של תפוז כתב גידי פרדר את הדברים הבאים על חוויית הרכיבה על אופנוע כביש ספורטיבי:
"באמת שאין לי כוונה להתפלצן על מי שלא חווה רכיבה ספורטיבית של ממש, ולכן תוך התנצלות מראש, במלוא הנימוס, אבקש ממי שלא חווה רכיבה ספורטיבית של ממש, על אופנוע ספורט של ממש, עם ברך על האספלט של ממש,על רקע יללת מנוע ספורטיבי עתיר הספק של ממש, שיחדל ממאמציו להבין את המניעים של רוכבי ספורט להסתכן על הכביש.
למען רצינות הדיון אמנע לחלוטין מתיאורים גרפיים, לא אשתמש בקלישאות ובתיאורים של טריפים מעולם הסמים. במקום זאת אסתפק בלומר באופן נחרץ: אין שום טריפ מוטורי שישווה ל-Rush שעובר לך בגוף בזמן רכיבה מהירה באמת (אבל באמת, כן? לא כולם רוכבים מהר באמת, הרבה יודעים לדבר על זה יותר מאשר לרכב את זה). אין לי ספק שהסיכון, והעובדה שאיבוד שליטה משמעותה סיכוי גבוה למוות על הגדר, מתדלקים את ה-Rush הזה. אבל יחד עם זה, הרוכב הספורטיבי, בדרך כלל, מצויד במנגנון הדחקה משובח, שמאפשר לו לדחוק את התסריט הטרגי לירכתי התודעה, ולהתעסק בשליטה במצב. כל עוד הוא שולט במצב הוא ממשיך ללחוץ ונכנס ל-Zone – מין מצב מנטלי קשה לתיאור במילים, אבל התחושה העיקרית היא של שליטה עילאית, תענוג צרוף של תיאום טכני וטקטי בין אדם מכונה ודרך… "
וגם:
"לכל אחד יש את ההסבר שלו, את התירוץ שלו, את המסיכה שלו, את הרציונל שלו. בסופו של דבר כולנו מחפשים להגשים את עצמנו, להיות מאסטרים לפחות בתחום אחד בחיים. הרוכב הספורטיבי עוסק ברכיבה שבעיני לפחות יכולה להגיע לדרגה של אומנות. היא דורשת שליטה גבוהה בתפעול האופנוע, מאמץ גופני ומנטלי, נסיון רב בקריאת כביש, צפי ותכנון מדוייקים,והרבה מאוד קור רוח (או, זה מה שאנחנו מאוד אוהבים לדעת על עצמנו, שיש לנו הרבה קור רוח, כלומר, בייצים של בת יענה). מי שמגיע ליכולת גבוהה ברכיבה, והאופנענות תופסת מקום חשוב בנפשו, מתקשה מאוד להתאפק ולהימנע מרכיבה ספורטיבית בכביש."
(ההדגשה שלי)
באופן אישי, כמי שהיה שם בתחילת דרכו הדו גלגלית, ורכב עם חליפת עור לכבישים מפותלים ושכוחי אל כדי להגיע אל ה-Zone המדובר, אני לגמרי מבין על מה גידי מדבר. אני אומנם משיג היום את ה-Rush המדובר על אופנוע שטח, אך ברור לי ומובן לי שאין הדבר מתאים לכל רוכב באשר הוא.
עם זאת, כל רוכבי הקהילה צריכים להבין שאופנוענות ספורטיבית היא פה כדי להשאר. אם אנחנו מרוצים מזה או לא, זה לא משנה. אם המדינה תרצה לחסל את התחום, אנו צריכים להתגבר על המחלוקות בינינו ולהלחם עימם כתף אל כתף כדי למנוע מהדבר לקרות. היום זה הם, מחר זה אנחנו. ובכל מקרה, אנחנו בטח שלא צריכים לדחוף את המדינה למהלך…
אני כמעט חושב שעיסוק בדבר בפורומים דו גלגליים, משול לסוג של חילול קודש (!). יש דברים שפשוט לא מדברים עליהם.
נהגתי היום ברכב ושמעתי את מוקי שר באנפלאגד את "מדברים על שלום". זוג משפטים מהשיר תפס אותי והתאים בול להרגשתי הכללית בנושא. אנחנו אולי מתרסקים סדרתיים, אבל עושים זאת עם חיוך על הפנים. בואו לא נתווכח על איזו אמת נכונה יותר מהאחרת.
"כבר קהו אוזנינו מלשמוע ועינינו מלראות, איך לתפארת החיים הקמנו אחלה בית קברות.
האמת היא רק אחת, אבל יש לה מיליוני צורות מיליוני פנים, מיליוני שמות"
ומעניין לעניין באותו עניין: "המסכנים"