בובי היה גוץ. אבל ממש. גרסת מוטו גוצי. הוא היה רחב כתפיים, עם צמיג שמנמן באזור הכרס שמלפנים וישבן קצוץ מאחור. השורשים שלו היו איטלקיים אבל הוא היה גאה במורשת האמריקאית שבו. טרח להבליט זאת בכל הזדמנות עד שחשבו שהוא בכלל תוצר של איזה רד-נק באסם שכוח אל בשממה האמריקאית. למזלו, סדנה בסן פרנסיסקו עזרה לו להוציא את השדים האמיתיים שהתחבאו בתוכו.
סדנת Untitield Motorcycles (או בקיצור: UMC), מחזיקה ב-2 סניפים ברחבי העולם, באנגליה (לונדון) ובארצות הברית (סן פרנסיסקו). האופנוע שלפניכם נבנה כאמור ע"י השלוחה האמריקאית כחלק מפרויקט ה-Pro-Build שהריצה מוטו גוצי האיטלקית בקרב סדנאות פרימיום ברחבי העולם.
מתגלגלים על גוצי
את הגלגלים המקוריים הוא השאיר במקומם. גם כי אהב את מראה גלגל ה-16 אינץ' מלפנים עם הצמיג הרחב במיוחד (130 במקור), וגם כי החלפת הגלגל האחורי, המונע באמצעות מערכת דרייב-שאפט, יכולה הייתה להפוך למסובכת במיוחד עם ניסיונות להתאים לשם, חישוק אחר. החלפת הצמיגים למשהו שמתאים יותר לנישת אופנועי הפלאט טראק, כבר הייתה יותר מסובכת בשל ממדי הצמיג הקדמי. בסופו של דבר, נמצאו צמיגי Heidenau מדגם K66 שיועדו במקור בכלל לקטנוע. אבל נתוני המהירות והמשקל להם הם מסוגלים, התאימו לצורכי הפרויקט. כך, הורכבו מלפנים ומאחור זוג צמיגים זהים במידות: רוחב 140 ובקוטר 16 אינץ'.
שלד ושרירים
האזור מתחת למושב "נוקה" מכל האביזרים ששכנו בו. המצבר הוסר, וכך גם מערכת ה-ABS המקורית ותיבת האוויר. השלדה עצמה נוקתה ונצבעה מחדש, לא לפני שכל התושבות של האביזרים המקוריים, נחתכו והוסרו ללא כל זכר. נקודות החיבור של זוג הבולמים האחוריים הוסטו אחורה למיקום חדש. נקודות החיבור המקוריות נחתכו, שויפו ולוטשו כדי להעלים כל זכר מהן. בסופה של השלדה, הוסיף הוגו הגבהה המזכירה משענת אחורית\סבל, ולו רק כדי להשיג מראה שלם ועגול יותר, הממשיך בצורה יפה את קווי השלדה והמושב. הבולמים האחוריים הוחלפו בכאלו מתוצרת Hagon בעלי מהלך מתלה ארוך יותר (16.5 אינץ' שהם 420 מ"מ).
המתלה הקדמי הוחלף במתלה המארזוקי המקורי של דגם המוטו גוצי V7. זאת, מאחר ומהלך המתלה שלו – 130 מ"מ, מתאים יותר מהמקורי של ה-V9, למראה הפלאט טראק.
מיכל הדלק נבנה מחדש סביב צינורות השלדה כדי לשוות מראה צר, ספורטיבי ודקיק לאופנוע. ככיסוי ספורטיבי במראהו מעל למנוע גדול הממדים. נפחו של המכל: 9.8 ליטרים.
שלדת הזנב יחד עם המושב הצר, מוגנה באמצעות מגני חום עשויים אלומיניום ומחוררים שנבנו (וחוררו) בעבודת יד. זאת, לצורכי אוורור סעפת הפליטה שהועברה מצידי האופנוע אל מתחת לזנב. ציפוי צינורות הפליטה, נעשה גם הוא באותה תבנית חורים המחקה את מגני החום הכסופים, כדי לא לקטוע את עקרונות העיצוב שהנחו את הסדנה בעת בניית זנב הטראקר.
משקלו הסופי של האופנוע נעמד על 174 ק"ג יבשים.
מסביב למוטו גוצי
האופנוע נצבע בצהוב-ליים כדי לחקות את אופנוע ה-V7 SPORT הקלאסי של היצרנית מ-1971 (רק ללא השלדה האדומה שאפיינה אותו דאז). מסיכת החזית נבנתה כלוחית מספר מתחרה, עם פנס Led כתאורת חזית ומאותתים, שהושתלו בה באלגנטיות. גם אור הבלם מאחור מכיל את המאותתים המוסתרים עימו תחת הזנב. אביזרי הכידון השונים הוחלפו באחרים, מינימלסטיים, שהוסתרו היטב בסביבת המשולש העליון שנותר מקורי. בתוך פתח המפתח המקורי (הסוויטץ') הושתל כפתור התנעה של Motogadget המאפשר התנעה בלחיצה. אותה חברה גם סיפקה את מערכת ה-Keyless המאפשרת התנעה של האופנוע ללא הכנסת מפתח ומסתפקת בזיהוי באמצעות RFID של קרבת המפתח.
עכשיו רק נותר לראות באם התוצר הסופי של הסדנה בסן פרנסיסקו, פרט על נימי הרגש של אנשי השיווק האיטלקיים. האם זה מספיק כדי לפתות אותם לכדי ייצור סדרתי של אופנוע דומה.
השאר תגובה