מבחינת רוכבי המועדון, זה היה המשפט שהיה לחותמת ולאישור שעשו משהו נכון: "מחר אני הולכת לעשות רישיון לאופנוע". מבחינת עמוס ברעם זה היה המשפט שגרם לו להרגיש זכאי. זכאי לחוות, לשמוע ולהרגיש את הרכיבה הקסומה שהייתה. סקירת טיול מועדון האופנועים הישראלי יחד עם ארגון "משפחה אחת" המסייע לנפגעי טרור.
כתב: עמוס ברעם
"מחר אני הולכת לעשות רישיון לאופנוע". זה היה המשפט הראשון שהיה לאודיה, נציגת משפחה אחת – ארגון הסיוע המרכזי לנפגעי טרור לומר כשהורידה את הקסדה בהגיענו לבית ספר שדה "חרמון" בקיבוץ שניר. חיוך מרוח לה בין אוזניה כאומר הכול. עבורי, להיות זכאי לחוות, לשמוע ולהרגיש את שעת הרכיבה הקסומה הזו, היה פשוט שווה.
הארד קור של מדינת ישראל
הפעם, זכיתי להיות נציג המועדון מול "משפחה אחת" בתיאום האירוע. כביכול אירוע רכיבה סטנדרטי לחלוטין, כזה שאנחנו מוציאים המון, אבל לא. זה מין אירוע שכזה, שמדי שנה, אני מחכה לו בכיליון עיניים.
כל ההארד קור של מדינת ישראל מתנקז בתוך "משפחה אחת". כזה ש-"מתחזק" אותנו, כל פעם מחדש, בחדשות קורעות לב אודות הטרור הפוקד אותנו ומשאיר פצעים פתוחים ומדממים בקרבנו ובתוך משפחות רבות. את נציגותיו המהממות של אותן משפחות, זכינו להרכיב על האופנוע במשך כשעה. בדרכים המדהימות של אצבע הגליל, בשעת בין ערביים מרהיבה. להיות חלק מהניסיון להיטיב עימם ולהוציאם לשעה מהשגרה.
אירוע שכזה מוציא מאיתנו, רוכבי המועדון, את המיטב שבמיטב. אנשים עוצרים את שגרת חייהם באמצע יום עבודה, ורוכבים כדי לתת. מזוקק. חברים מדהימים. לב ענק, גם אם הוא מסתתר מאחורי קסדה ואופנוע גדול.
רוכבים בין יופי הבריאה לשחור מעשה ידי אדם
הרכיבה לחוף "אקווה כיף" בכינרת, עברה בסך הכול כהלכה למרות תנועה ערה, לשון המעטה. בילינו בשוליים לא מעט. 35 מעלות ליוו אותנו בדרך, כאלה שילכו וירדו במשך הערב ויהפכו במשך הרכיבה עם הבנות למושלמות.
כוונתנו הייתה לנצל את האזור המדהים בו אנחנו רוכבים ולהגיע למקום דרך נוף פורייה אבל ערב האירוע פרצו שריפות ענק ממש על המסלול המתוכנן. אז כדברי אחד שמבין "אם יש ספק- אין ספק" נמנענו מלהגיע לאזור והמשכנו על דרך המלך. גם בה, הנוף שנשקף לנו מדרום ומצפון, רק מחדד את הבלתי אפשרי והבלתי נתפס. בין יופי הבריאה מחד, ואת השחור הנלווה לו ממעשי ידי אדם מאידך. כזה שאת תוצאותיו אנחנו עומדים לפגוש בעוד זמן קצר.
רוכבי המועדון בסמול טוק
למרות חששי לאחר להגיע בשל התנועה, הקדמנו. בשעה 17:30 החנינו את האופנועים שלנו ליד גדר החוף, לקול מצהלות הבנות שהחלו לצאת מהכנרת ולהתארגן לקראת. כשנדמו רעשי האופנועים והסתכלתי עליהן, ידעתי שאת שלנו עשינו.
קצת סמול טוק, כיבודים, שתייה וקרטיבים, צילומים וכל נערה תופסת לה אופנוע ואופנוען כלבבה. מתארגנים. ההרגשה הטובה לשמע הדיבורים והצחקוקים כבר מתפשטת בקרבנו. כל אחד מאיתנו דואג למורכבת כאילו הייתה "שלו". הפעם, רואים את החיוכים מבעד לקסדה. מרגישים את ההתרגשות.
חוזרים להיות שיירה
אנחנו יורדים מהמדרכה לאט ובזהירות ואט אט, חוזרים להיות שיירה. המראות מרגשים. אנחנו חוצים את טבריה לאורך שפת הכינרת, עוברים את מגדל ומתחילים לטפס. מזג האויר מושלם. הרוכבים עושים מלאכתם נאמנה. המהירות איננה גבוהה והשיירה מפלסת דרכה לקראת שקיעה בדרכים החוצים נופים כל כך מוכרים לנו. הפעם הם נראים ומרגישים טיפה אחרת.
צומת עמיעד לכיוון צפון. בהמלצת יקירנו זיו פרידמן אנחנו פונים בצומת מחניים מזרחה ומיד אחרי "גדות" לכביש 918 החותך את כל האצבע, עד "הגושרים" ומשם לבית הספר הדרך קצרה. האווירה ברכיבה מחשמלת. מדי פעם, בסיבוב כזה ואחר, השיירה שלנו מתגלית ואני מתמלא גאווה וסיפוק. צבעי צהוב וכתום, מלווים אותנו בדרך, תוך כדי שקיעה מרהיבה, הופכים את החוויה מושלמת.
האדרנלין ממשיך לפמפם
ההגעה לבית הספר שדה "חרמון" מתבצעת כסדרה, הפרידות מהבנות כבר בעיצומן, אבל האדרנלין ממשיך לפמפם. ארוחת ערב קלה תוך צרחות מורל רמות משני צידי חדר האוכל של קבוצת בנות "מתחרות" ותם ונשלם. רוכבי המועדון המדהימים מתחילים להתפזר, איש איש לשגרת חייו כשהפעם הוא מחזיר עימו מטען שאי אפשר להסביר לכמת או למדוד. רק תחושת סיפוק לשותפות. כבישי הצפון בשעת הערב ערניים. אנחנו יותר.
תודה רבה לחברים שנטלו חלק באהבה. באנו לתת וקיבלנו מנה אחת אפיים.
תודה רבה ניר ויואל וחן עזרא היקר על העזרה והסיוע בהובלת ואיסוף השיירה המדהימה שלנו.
תודה שבאנו בשלום וחזרנו בשלום.
