הפתעה אמיתית בזמן הרכיבה על האופנוע – טיפ רכיבה חשוב

שלא במפתיע, טיפ רכיבה חשוב תמיד מתחיל בניסיון של אופנוען ששרד. הפתעה אמיתית?

ה-FZR600 שנת 92 שועט דרומה בכביש המפותל. המנוע מיילל בסל״ד גבוה ואני מכונס בתוכו עד כמה שקרנף יכול להיות מכונס בתוך גולד-ווינג. זה ה-600 הספורטיבי הכי הכי שאני יכול להרשות לעצמי אחרי שנתיים וחצי על GS500 חבוט, ואני סוחט לו את הנשמה.

סיפור של רוכב ששרד

כתב: שי נווה – פורסם במקור בדף "אופנוען מאומן" בפייסבוק (כאן)

כל אחד ואחד מכם הופתע בעבר לפחות פעם אחת על אופנוע. ואני מדבר על הפתעה אמיתית,road-to-nowhere כזו שבה הלב שלכם נותן גז בזמן שאתם מפרקים את מנוף הבלם. והאמת, מלבד פסנתרים שנופלים מקומה שלישית באמצע העיר, את כל השאר אפשר לצפות מראש. כל מה שצריך זה להפעיל את העיניים, אבל אלו תקועות במקום הלא נכון כשאנחנו בדודה. פיצוץ של אדרנלין בגוף, מעין אופוריה שאנחנו עפים בה אל האושר ולא רואים שום דבר בדרך.

הפתעה אמיתית

ה-FZR600 שנת 92 שועט דרומה בכביש המפותל. המנוע מיילל בסל״ד גבוה ואני מכונס בתוכו עד כמה שקרנף יכול להיות מכונס בתוך גולד-ווינג. זה ה-600 הספורטיבי הכי הכי שאני יכול להרשות לעצמי אחרי שנתיים וחצי על GS500 חבוט, ואני סוחט לו את הנשמה. אני מתארגן לעיקול שמאלה, מוריד מהירות, לוקח את הישבן שמאלה ומתכונן להוצאת הברך. האספלט נושך את הצמיגים בקו שבחרתי ואני משכיב ומצפה להרגיש את האספלט חורך את הסליידר, הפסגה של אופנוענות הספורט מבחינתי באותם ימים.
במקום להרגיש את הסליידר, אני מקבל סוכריה אחרת – צומת T במרחק של 50 מטר ממני.

shay-naveh-yamaha-fzr600.jpg
שי נווה והימאהה FZR600 דגם 1992

את הסצנה הזאת, שעדיין יושבת לי בזיכרון ברורה וחדה כאילו לא עברו כמעט 20 שנה, אני מסיים בישיבה על השול הרחוק, צמוד לגדר בצד השני של הצומת. האופנוע, שהיה צר מאוד גם כשיצא משערי מפעל ימאהה, התכווץ ברוחב בעוד כמה סנטימטרים טובים והשחיל את עצמו מתחת לגדר ה-W, ועוד 20 מטר לתוך החול בשוליים הרחבים. חבוט וכאוב, אני קם בעזרת חבריי והאופנוע מחולץ מהשטח כשהוא עם גרפיקה אחרת לגמרי ממה שהיה לפני חמש דקות. הכנופיה מתכנסת בטרמפיאדה סביב הפצוע, (האופנוע, לא אני) ואני מדדה סביב ובודק כמה התענוג הזה הולך לעלות לי.
את היום הזה סיימתי ברכיבה, לא להאמין. זרת שבורה ברגל שמאל וכמות חבטות יבשות שלא היתה מביישת שק אגרוף זקן, זה הכל. ואופנוע נוסע, גם אם קצת שבור ומרעיש פה ושם. בסוף היום, לקח לי רבע שעה לרדת מהאופנוע. אבל ירדתי, ואפילו הגעתי למיון באותו הערב.

הבנה

אבל את ההבנה האמיתית של מה שקרה באותו היום, לקח לי הרבה זמן לעכל. הרי הסיפור הזה לא יכול היה להסתיים יותר טוב. פשוט אין מצב. הב.מ.וו סדרה 3 הכחולה ממודל 99׳, חצתה את הצומת מדרום לצפון שניה וחצי לפני שנכנסתי אליה. המהירות, האחיזה, העובדה שנפלתי לפני הפגיעה בגדר ועוד אלף ואחד פרמטרים שיחקו לטובתי באותו היום. אשכרה מזל. מזל של אידיוט מושלם שקיבל את החיים שלו במתנה, כי בוודאי שתאונה כזו היה אפשר למנוע.

אני נשבע שלא ראיתי ולו שלט אחד שמתריע על צומת T. אף לא אחד. במציאות, לא רק junction-sign-Tשהיה שלט שכזה, אלא גם שלט מפלצתי 300 מטר לפניו, בירוק זוהר שמבשר על בוא הצומת. איך פספסתי את כל זה תשאלו…?
איך אומרים אצלנו בסיכום קורס אמנות הרכיבה 1? מבט, מבט, מבט…

למדתי משהו באותו יום, וזה היה הרבה לפני שהגעתי למקדשו של האדמו״ר גידי פרדר. למדתי שפוקס זה דבר שחייב להיות חד-פעמי מבחינתי. למדתי שאני חייב להשאיר במוח כוח-עיבוד מספק להרמת העיניים למקום הנכון.

מה למדתי?

מאז למדתי עוד כמה דברים כאיש צוות ב'אופנוען מאומן', ויודעים מה? המבט עדיין מככב בראש סדר העדיפוית. גם אם לא מסתדרות לכם כל הטכניקות האחרות ברכיבה, על העיניים אתם חייבים לשמור במקום הנכון. כי לעולם אין לדעת על בטוח איך דברים נגמרים, רק איך הם מתחילים.

לאתר אופנוען מאומן

מודעות פרסומת