אריאל דדיה, מחזיק השיא הישראלי בקפיצה לרוחק עם אופנוע (66.2 מטרים!), עם אנקדוטה קצרה ומרתקת על איך שחיים יכולים להשתנות. לפעמים לרע ולפעמים לטוב, באופן ששומר עליו אופטימי תמיד: דברים טובים קורים בסוף!
סיפור על פרק קצר ומאוד משמעותי שעבר בחייו.
כתב: אריאל דדיה
ב-2011 חבר סידר לי עבודה במפעל צמיגים. במשך שנה ורבע הגעתי כל בוקר למפעל עשיתי את עבודתי. היו לי תנאים טובים, שכר הולם, תפקיד נוח, אך הרגשתי שאני לא ממש ממצה את עצמי, אני לא מסופק ממה שאני עושה. יותר מידי שעות בלי להתקדם לשום מקום.
יום אחד הייתה לי שיחה עם אחד הפועלים הוותיקים במפעל. דיברנו על החיים והוא סיפר לי שהוא כבר 40 שנה עובד במפעל. היה לו נוח והוא נשאב לתוך החיים האלו ואיכשהו, הוא מוצא את עצמו 40 שנה עושה אותו דבר .
הוא ייעץ לי: אל תישאב לנוחות הזאת. אתה צעיר, לך תעשה עם עצמך משהו.
מחשבות עם עצמי. אני פתאום שם לב ששנה ורבע מהחיים שלי טסו. אומנם במקביל רכבתי כל הזמן והתחריתי, המשכתי לעשות את מה שאני אוהב, אבל מבחינת עיסוק לא מימשתי את עצמי.
אריאל דדיה מתפטר
בהחלטה אמיצה החלטתי שאני מתפטר. לוקח חודש חופש ומחפש את עצמי. וכך היה. קיבלתי את כל הפיצויים והיה לי כסף להתחיל דרך חדשה. במקביל, עברתי פרידה מבת זוג שהייתה לי במשך 4 שנים. יושב לבד מובטל בבית, ולא יודע לאן פני מועדות.
שבוע ימים לאחר ההתפטרות, קיבלתי שיחת טלפון.
"שלום! אריאל?"
אני : "כן"
היא: מדברת מפיקה של קרקס אמריקנו. מדובר על מופע עם אומנים מכל העולם. כחלק מהמופעים בקרקס יש לנו קטע פעלולים של אופנועים שקופצים. אמורים להיות 3 רוכבים – בלגי, צרפתי וגרמני (זו לא התחלה של בדיחה) אבל הרוכב הגרמני דפק לנו ברז. אנחנו מחפשים רוכב מקומי שיחליף אותו למשך חודש עד שיגיע רוכב חדש מחו"ל. קיבלתי עליך המלצות חמות, האם זה משהו שיכול לעניין אותך?
אני: "….אמממ…קרקס? בחיים אפילו לא הייתי בקרקס".
מפיקה: אז תבוא לראות אני מזמינה אותך לצפות בחזרה הגנרלית שלנו.
לאחר החזרה, פנתה אלי ושאלה אם אוכל להגיע לאימון / מבחן למחרת. עניתי בחיוב.
הגעתי עם האופנוע עשיתי כמה קפיצות למדתי קצת את הרמפה קיבלתי כמה טיפים והיה מדהים. בסיום האימון פנה אלי המנהל ואמר: התקבלת.
חותמים על חוזה יפה וכבר לאחר מספר ימים התחלתי במופע הראשון שלי.
רוקסטאר!
1000 צופים בקהל. הכרוז מציג אותי כמו רוקסטאר. הקהל מריע, נותנים את בשיאו שלנו ובסיום המופע הילדים באים להצטלם איתנו (וגם מעריצות…)
במהלך החודש הופענו עשרות פעמים. כל הופעה הייתה מרגשת ומלהיבה.
החודש ניגמר. מנהל הקרקס פונה אלי ושואל אם אני רוצה להמשיך איתם כל השנה. אני עונה בלי להסס: "בטח!"
וכך המשכתי להופיע איתם במשך 10 חודשים. כל חודש בעיר אחרת בארץ – 10 ערים שונות. היה לי שם חדר פרטי והכרתי המון חברים חדשים בקרקס. כאלו שעזבו הכל ובאו לארץ מבלגיה, צרפת, קולומביה, רוסיה, איטליה, סין ועוד.
להיות הישראלי היחיד
מצאתי עצמי מתפרנס מעבודה חלומית שלא דמיינתי שאזכה לעשות אותה: לקפוץ עם אופנוע ולקבל על זה משכורת. ולהיות הישראלי היחיד שעושה את זה! לכן גם הקפדתי להניף את דגל ישראל בכל הופעה. במהלך במסע עשינו כ-100 הופעות עם ממוצע של 1000 אנשים בכל הופעה.
היה לי מאוד עצוב כשזה נגמר.
מאז המשכתי לעשות רק מה שאני אוהב ולנצל את החיים במלואם.
הכל קרה לבד – הפסקתי לחפש ולדאוג ופשוט התמקדתי להיות 200% במה שאני אוהב. לא פחדתי לעשות מהלכים משמעותיים. דברים טובים קורים בסוף.
ובאותו נושא:
סרט על רוח האופנוענות באורך מלא: ONE WEEK
אופנוענות: לאבד ולמצוא שוב את הדרך, זו חלק מהחוויה
סרטון אופנוענות מעורר השראה: למה לא עכשיו?