סיפורו של רוכב אופנוע ירושלמי: "אם אפנה עכשיו שמאלה זה לכיוון נס הרים – כביש המנהרות. זה אומר הרבה הסברים, סיפורים, סיבות שאני אהיה חייב לאחרים ולא לעצמי. אם אמשיך בכיוון המתוכנן זה אומר כיבוי מנוע האופנוע בעוד שלוש דקות, דילמה יום יומית".
כתב: רן שושני
יש ימים שבהם פשוט כואב פיזית לכבות את מנוע האופנוע. שמיים כחולים, תחילת היום, האוויר קריר ונקי הראות עד לאופק, צלול וריח של ירושלים.
לא יודע להסביר אבל לירושלים ריח מיוחד. משהו על גבול המנטה ואורן. כשאתה נושם עמוק יש תחושה בחלל החזה של הקלה, כאילו יותר קל לנשום.
האוויר מצנן את חום הטבעי ומתנגש בפנים דרך המשקף הפתוח, על גבול הבלתי נסבל. קור כזה של ממש רגע לפני שסוגרים את החלון. מרענן, ממריץ, מחדד.
המספרים רצים מהר מדי בשעון, אין יותר מחט מזדקרת שמצביעה לך כמו אצבע מאשימה על המהירות. בליל ספרות תזזיתיות שלא נחות לרגע, עד שאתה מחליט פשוט להתעלם מהם ולתת לתחושה לנצח.
עלייה שלא נגמרת, כמה מכוניות וטרקטור שלא מהווים שום בעיה. רמזור ידידותי שמקבל את פניי בירוק רק על מנת לעצור אותי בצומת הבא. למדתי, אין מצב לשניים ירוקים: זה "או" \ "או".
כיבוי מנוע האופנוע כדילמה
אם אפנה עכשיו שמאלה זה לכיוון נס הרים – כביש המנהרות. זה אומר הרבה הסברים, סיפורים, סיבות שאני אהיה חייב לאחרים ולא לעצמי. אם אמשיך בכיוון המתוכנן זה אומר כיבוי מנוע בעוד שלוש דקות, דילמה יום יומית.
מנסה לנצל את הזמן הנשאר לעוד מנה קטנה של הנאה, עוד החלפת הילוך שלא לצורך רק בשביל ההרגשה.
כניסה לחניון, סיבוב רחב למקום השמור שלי, (כן יש לי כזה) וכיבוי מנוע.
לעזאזל.
ובאותו עניין:
סרטון אופנוענות מעורר השראה: למה לא עכשיו?
אופנוענות: לאבד ולמצוא שוב את הדרך, זו חלק מהחוויה
דילמה כיפית.