הראלי הראשון של אסף בן אהרון, רוכב תחרותי עם וותק במרוצי מוטוקרוס וסופרמוטו בארץ ובעולם, לימד את אסף המון על הפורמט, על תחרותיות ובעיקר על עצמו.
כתב: אסף בן אהרון
צילום: עומרי גוטמן
אני חושב שהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות למתחרה הוא להפסיד.
לא תמיד חשבתי ככה, אבל מאז ומעולם זה היה ככה. והכי טוב להפסיד כשאתה מאמין בעצמך.
הסטירה חזקה יותר, משמעותית יותר. והלחי השנייה עוד תגיע בהמשך. זה המבחן האמיתי.
החדש מנווט
לפני חמישה ימים קניתי מערכת ניווט. לפני ארבע ניווטתי בפעם הראשונה.
לפני שלושה נאבדתי בפעם הראשונה מאז שאמא שלי לקחה אותי לסופר גדול בפעם הראשונה אי שם בתחילת שנות התשעים אבל הפעם נאבדתי במדבר. לא בסופר.
בקיצור, אני החדש.
רגע לפני שהקדמתי לשטח הכינוס 10 דקות לפני הזמן שההפקה קבעה הרגשתי בלחץ איחור. כשהגעתי הבנתי שברוך הבא לטיים-ליין אחר. זה הזמן להתחבר. כשהגעתי לא היו שם כמעט מתחרים. את אלו שכן היו לא הכרתי. היה קר וחשוך ואחרי נסיעה ארוכה מהמרכז – אף אחד לא רצה לדבר הרבה. עשיתי סיבוב ברחבת הכינוס והתלהבתי מאופנועים ובאגים שלא ראיתי עד עכשיו. מכונות גדולות, מאסיביות – מרשים.
איך תסתדר?
אחרי חצי שעה התחילו להגיע אנשים. שועלי קרבות ותיקים, כאלו שקורעים את הדרכים של הארץ היפה שלנו עוד הרבה לפני שנאבדתי בסופר. במבט שלהם יכולתי לראות בברור את הסיפור של הדרך. כמה יופי של אנושיות.
בזמן שהלכתי להכין קפה התחילו להתקבץ אנשים סביב אופנוע המוטוקרוס המוזר שנחת להם בפיטס. כמה קילומטר הוא עושה? איך תסתדר עם הבולמים? איך עשית חשמל למערכת ניווט? למה לא החלפת לג'אנט 18? יספיק לך הדלק?
זה הביך אותי. בעיקר בגלל שאין לי תשובות לשאלות שלהם אז הלכתי לעשות עוד סיבוב אבל בסוף הייתי צריך להתמודד אז עשיתי את זה כמו שצריך. אמרתי כן על הכל כדי שלא ידאגו לי והתחלתי להתחיל לדאוג בעצמי.
יום הראלי
בבוקר המירוץ התייצבתי כמעט אחרון בעמדת הזינוק. כשעה עברה מאז שהוזנקו הראשונים. מירוץ הראלי הראשון בחיים שלי עומד להתחיל. למדתי לנווט רק לפני חמישה ימים ובכל זאת הבטן בוערת תאוות נצחון.
אני מזנק אל הלא נודע עם גליל של ציורים של חיצים ומכשיר אלקטורני אחד שסופר מטרים. זהו.
לא מפה, לא GPS לא נעליים. אני, גליל נייר עם ציורים ומד מטרים.
קצב ניהול הנתונים ב120-140 קמ"ש בשטח רץ במוח בקצב רצחני. אם עד עכשיו הייתי רגיל לנהל נתונים של רכיבה בלבד במהירויות האלו(סוג קרקע,מצב אחיזה, מה מגיע אחר כך וכו') עכשיו אני צריך לנהל ניווט ועדיין לרכב במהירויות האלו.
אני מעביר את המוח למצב שיוט ומחייך בקסדה. בדיעבד, ואני לא דוקטור אז אל תתפסו אותי במילה, אני מעריך שהמוח שלי הקדיש כשליש מהפעילות שלו לניווט. הבעיה היא שהוא הוריד לי שליש מהפעילות שלו בניהול הרכיבה.
מאדרפאקר.
אני טס בחולות עם חיוך דבילי בקסדה, מפספס פנייה פה פנייה שם ומיד חוזר למסלול. להערכתי התעכבתי כ 20-25 דקות בגלל טעויות ניווט אבל היה כל כך כיף והייתי כל כך חדש שעדיין לא הבנתי את המשמעויות של זה.
בסוף הסטייג' מרב שהיה כיף עשיתי את הטעות הגדולה ביותר של מתחרים חדשים ושאלתי איזה מקום אני. "שלישי. תשע דקות מהמוביל." איזו שטות.
הסטייג' השני נפתח בערוצי נחל מדבריים וקשים בשילוב רמות טרשים. אחר כך נפתח נחל זיפזיף. זה בערך כל מה שאני זוכר.
מרב שהיה כיף לא אכלתי. לא בבוקר לא באמצע. למעט בננה אחת בסוף הסטייג' הראשון.
היו לי חטיפי אנרגיה בתיק אבל מרב התרגשות מהראלי הראשון שלי בחיים לא סגרתי את התא הזה כמו שצריך והם עפו בדיונות. ככה זה כשדברים חדשים, יש בהם הרבה רב. רב התרגשות, רב פחד, רב כיף, רב ציפייה וכו'.
מהיר מאוד
איפשהו בנחל זיפזיף היה לי כיף מדי וריכוז מעט מדי ונגררתי לעולמות התחרותיות והכיף. ככה זה כשעייפים, חוזרים להרגלים הישנים. המוח שלי ראה מה שהוא רצה לראות ומפה לשם פוצצתי חצי מיכל דלק בתוך הנחל זיפזיף המאוד מאוד כייפי הזה וגם אספתי כמה טעויות ניווט בדרך. הרגשתי שהייתי מהיר מאוד.
הייתי על הגז כמה שיכולתי, פספסתי פה, טעיתי שם והמוח שלי הגיע לנקודת רתיחה. בשלב מסוים הבנתי שאני מבורבר לגמרי. אולי גם תשוש. תסכול גדול אבל גם אנחת רווחה שהכניסה אותי בפעם הראשונה תוך כדי מירוץ למצב הישרדות. שמחתי שהבנתי את זה בזמן ולפני שאני מתרסק. כי תכלס, הגיע הזמן לכבות את המוד מירוץ. גם ככה אני על הקשקש עם הדלק חשבתי לעצמי אבל זה היה בשלב מאוחר מדי. הייתי מחוץ למסלול ונגמר לי הדלק באמצע המדבר. אין אף מתחרה שעתיד לעבור בגיא שהגעתי אליו.
למדתי. חוויתי
מזל שהטלפון לא עף מהתיק והייתי במקום עם קליטה כך שיכולתי להתקשר למארגנים לעדכן. תוך 45 דקות הגיעו לחלץ אותי עם חיוך מדברי וג'ריקן דלק מלא, מאלוהים יודע איפה הייתי. זמן יפה יחסית לאירוע מינורי לחלוטין בתוך מירוץ ראלי מתגלגל עם עשרות משתתפים. חשבתי שאשאר שם לפחות עד החושך.
בסופו של דבר לא סיימתי את הראלי הראשון שלי. הפסדתי. למדתי. חוויתי.
המירוץ הזה גרם לי להבין מה שחשבתי עוד מזמן. ראלי ספר דרך זה הדבר האמיתי. מירוץ שמצריך מהרוכב והאופנוע את כל הכישורים במנות גדושות ובמהירויות גבוהות. כיף גדול.
החוויות מגיעות בווליום גבוה והתחושות מוגברות ומחודדות. כל רגע של תסכול הוא עמוק כתהום וכל הצלחה בניווט היא אושר שמיימי.
הרכיבה דרשה ממני את כל הכישורים שלמדתי בדרך וגם כאלו שעדיין לא.
אין ספק שזו החוויה המוטורית הגדולה ביותר שפגשתי.
ובנתיים, אני מלקק את הפצעים ומחכה בשלווה לראלי הבא עם כל המסקנות שצברתי.
תודות
תודה גדולה לקבוצת מטרו מוטור – הבית לאופנועים בישראל שתומכת דואגת ועוזרת בכל.
למנהל הקבוצה מתן ניר, לכל צוות מוטוריקה ולתומר שמש במיוחד!
תודה רבה לחברת "ראלי קטנוב" שאירחו אותי באירוע המוטורי הכיפי ביותר שהשתתפתי בו בישראל! כיף אדיר!