טיול האדוונצ'ר הראשון שלי

אל טיול האדוונצ'ר הראשון שלי, יצאתי בתחילת החודש וזה קרה אחרי קצת יותר מ-23 שנות רכיבה. כן, יש לי הצתה של פלורסנט ואני מתעכב באימוץ טרנדים. תתבעו אותי. עם זאת, מוטב מאוחר מאף פעם לא, נכון?

בכל אופן, הוא היה מאוד מרגש עבורי – ולא בגלל נקודת הציון ההיסטורית (בשבילי) מבחינת הרכיבה. אלא דווקא בגלל מי שאכלסה את המושב האחורי.

צילומי סטילס: אסף רחמים (פייסבוק)

מתי בפעם האחרונה עצרתם באמת? אני לא מדבר על תפעול מערכת הבלמים של האופנוע, אלא על עצירה מנטאלית. כזו שבה אתם מתרווחים לאחור, מסתכלים על הסיטואציה בה אתם נמצאים מהצד, ואז צוללים לתוכה בעיניים פקוחות וזרועות מחבקות. מאמצים אליכם את החוויה באופן מלא ונהנים מכל ההוויה שלה.

ההבדל בין סבל לחוויה

לי זה קרה במהירות של 40 קמ"ש בכבישים המטפסים מעל בקעת בית נטופה.

הכבישים המפותלים והריקים מאדם אך עמוסים בנוף מהמם, הקיפו את החוויה ונתנו לה את הארומה המיוחדת שלה. במרכז החוויה והסיבה העיקרית לעצירה? הבת שלי מאיה שישבה במושב האחורי של האפריליה טוארג 660. הצחוק המתגלגל של מאיה הגיח מבעד לקסדה הסגורה שמאחורי הכתפיים שלי, הגיע עד ללב שלי ונגע בי בנקודה מיוחדת בנשמה.

לפתע הבנתי שזו הולכת להיות מסוג ההרפתקאות ששנינו נזכור במיוחד לשנים רבות. מסוג הדברים שמדברים עליהם בנוסטלגיה ועיניים מזוגגות. הקשר בינינו ברכיבה הזו, ובנקודה הזו בדיוק בין פנייה אחת לאחרת, התהדק עוד יותר בזכות השילוב של טיול מהנה, נוף נפלא, והשיחה שניהלנו תוך כדי הרכיבה האיטית בכביש השומם.

אם נקפוץ לסוף היום, הרי כשהיינו אחרי יותר מ-300 קילומטרים של רכיבת כביש ארוכה ומשולבת בקטעי שטח מטלטלים, הגיעה ההבנה המלאה. גם העייפות שאחזה בשנינו והשרירים הכואבים, לא יצליחו להמעיט בערך היום הזה עבור שנינו. שהרי נאמר כבר על ידי חכמים ממני בעבר: ההבדל בין "סבל" ל-"חוויה", הוא שבוע.

טיול האדוונצ'ר הראשון שלי

זה קרה בתחילת חודש יולי כשהוזמנתי להצטרף לטיול מועדון רוכבי אופנועי אפריליה טוארג 660. ההתראה הייתה קצרה, ולכן הצטיידתי באופנוע הדגמה של עופר אבניר ובמעיל עור כבד וכפפות קיץ מאווררות. שום חליפת אדוונצ'ר מרשימה ובטח שלא איזו קסדה מצחייה אופנתית עם משקף נסגר. בהמשך, בלוטות הזיעה שלי הרגישו היטב את הבחירה האופנתית הלקויה הזו.

בתי הצעירה מאיה, הצטרפה אליי כאמור במושב האחורי.

את הטיול הוביל ביד רמה ובזרוע נטויה צביקה כהן, והוא אורגן בשיתוף עם אייל כהן מ-"עופר אבניר". המשתתפים היו קבוצת רוכבי הטוארגים שהתארגנה לה דרך קבוצת וואטסאפ פעילה ודף פייסבוק משלה.

מסלול אדוונצ'ר קלאסי

נפגשנו בכפר תבור ולאחר תדריך שבו נודבתי (בשמחה) להיות למאסף הקבוצה, יצאנו לדרך. בבית ספר שדה אלון-תבור נכנסנו לשביל שממנו חצינו את שמורת בית קשת. אח"כ חצינו את בקעת טורען ועלינו אל מצפה בית רימון.

משם התפתלה דרכינו צפונה דרך כבישי אספלט ושבילים כבושים, וכיאה לטיול האדוונצ'ר הראשון שלי, המינון היה מדויק בין כביש לשטח וחוזר חלילה. תענוג.

היו שווים את החום

הסברתי לביתי הצעירה על הנוף, דיברנו על היסטוריה, על הטבע שמסביב וצחקנו מבדיחות והומור שיש רק בין אבא לילדה מיוחדת שכזו. הקסם שהיה באוויר, ליווה אותנו ולא נעלם גם כשהקמ"שים עלו ואי אפשר היה לדבר בגלל הרוח. החיבוק שנתנה לי מאחור כשלא יכולה הייתה להכיל את הנוף שמסביב ואת ההנאה שהציפה אותה, היו שווים את כל החום, הזיעה והמאמץ שמסביב.

רגע לפני שהתיישבנו לארוחת צהריים מאוחרת במושב רמות במסעדת "מושבוצ" (משובחת במיוחד ומאוד מומלצת למי שאינו דל תקציב), הספקנו לעצור לטבילה צוננת ומרעננת במיוחד, בעין צנובר.

לתיאור הטיול המלא באתר של צביקה כהן, עם קובץ המסלול להורדה, הקליקו כאן.

ב-16:30 אחה"צ, התחלנו לרכוב דרכנו חזרה מרמת הגולן חזרה למרכז.

בזכות הבונדינג הנפלא שחוויתי עם ביתי הצעירה, כשברקע מתנהל הטיול המעולה, אי אפשר שלא לזכור אותו כחוויה מרגשת.

כן, עד כדי כך.

אז מתי אתם עצרתם בפעם האחרונה להתבונן בסיטואציה ולהתענג עליה?

גלריית תמונות שצילם אסף רחמים במהלך הרכיבה

סרטון למזכרת