דלג לתוכן

“אדרנלין ג’אנקי” – אני?

בקרוב אני חוזר לשם.

למסלול המרוצים הסמי-מחתרתי שבדרום.

בתנאי מרוץ, התוואי המהיר והזורם שלו, הופך למפחיד. בייחוד היציאה מהימנית הארוכה ארוכה הזו, שמובילה אל הישורת הקצרה. עד כה, לאף אחד מאיתנו לא היו את הביצים להוריד מבט מהדרך שמלפנים ולהציץ בשעון המהירות. ההערכות הן, שאנו מתחילים להאיץ כשהאופנוע עוד בהטייה, והמהירות היא כ-60-70 קמ"ש. בסוף הישורת הקצרה, אנו ככל הנראה מגרדים את ה-100-110 קמ"ש… נשמע מעט, לא? מה כבר מפחיד ב-100 קמ"ש שהיא אפילו בגדר המהירות המותרת במספר כבישים בארץ?
ובכן, סופה של הישורת הוא החלק המפחיד. הבלימה אל תוך הפנייה הצרה (בערך 3 מטרים רוחבה), שבה המהירות צונחת ל-40 קמ"ש אומללים, היא-היא החלק שיוצר את הבסיס לפחד. שאר האדרנלין שהפנייה הזו מייצרת, נבנה מהעובדה שבתחילת המרוץ לפחות, כשההפרשים בין המהירים ביותר לאיטיים ביותר מגולמים במטרים בודדים, הסכנה לתאונת התנגשות היא הגדולה ביותר. קחו בערך 10-15 רוכבים בעלי אופנועים חזקים למדי, הכניסו אותם למוד מרוץ כשהם מנסים לבלום בנקודות מאוד ספציפיות שלאחריהן יוטל האופנוע אל תוך הפנייה, ותגלו סיטואציה בה נדחסים אותם עשרה אופנועים לתוך קטע אספלט בן 10-15 מטרים מרובעים בלבד כדי להדחק לתוך פנייה חדה וצרה בת 90 מעלות. מספיק שאחד מהם מחליק כדי ליצור תאונת שרשרת מה"דומינו" שאותו אופנוע יכול ליצור כשיגרוף אופנועים נוספים עימו.

אני כבר לא זוכר כמה פעמים החלקתי במסלול המהיר הזה, בו ישנם קטעי אספלט חלקלקים שאינם מספקים אחיזה נאותה לצמיגים. כמות השפשופים והסימנים הכחולים שהתחלפו אח"כ לגוונים של סגול, שחור ואח"כ צהוב, כבר נשכחה ממני – אבל אני כן נושא עלי מזכרת מהמסלול מהפעם האחרונה: 3 תפרים במרפק שמאל, שסוגרים בור קטן בעצם הלבנה, לא רחוק מהפיקה (הבחנתי בה דרך הפצע שנפער מעל אותו "הבור"). למרות 4 זריקות ההרדמה המקדימות, אני עדיין יכול להרגיש את הזרת של רופא המיון, מחטטת בתוך הפצע כדי לשלוף מבפנים גרגירי אספלט.

נשמע כמו מספיק סיבות טובות שלא להתחרות שם ולא לחזור לרכב שם במוד תחרותי? ובכן, לא בדיוק. בהזדמנות הראשונה אני חוזר לשם שוב. כמו אינפנטיל אני נדחף ע"י הצורך לנצח, אם לא את שאר המתחרים, אזי לפחות את תוואי המסלול. עצם המחשבה על מרוץ, מזרימה אדרנלין של התרגשות לקראת העתיד לבוא – למרות שמדובר על "עסקת חבילה" עם לחץ מטריד (מהסוג שמונע שינה בלילה לפני) בעת העמידה על קו הזינוק, רגע לפני הנפת דגל השחמט.

בפעם הקודמת, כשנפצעתי, לא סיימתי את המרוץ (למרות שהייתי כ-300 מטרים לערך מקו הסיום), ופוניתי מהמקום באמבולנס. הפעם אני אחזור כדי לסיים את המרוץ שלם, על שני גלגלים – ואם אפשר, גם לצבור נקודות ליגה חשובות "על הדרך". לא ברור מדוע ולמה אני חוזר להתמודד מול האספלט המגורען של המסלול הנ"ל, בטח כשבראש מסתובבים מטענים היכולים להשפיע ואף לפגוע ביכולתי לתפקד כראוי בתנאים המלחיצים של המרוץ – אך לי אין תשובה לכך.

את התיאור הכי קרוב לתיאור הסיבות (כנראה) לחזרה לרכיבה במקום, מצאתי בטור שכתב ג'אנגו – "מאה ימים של בדידות":

"…כולנו מכורים של משהוא, פותחים פה גדול ומחכים למנה הבאה. במקרה שלנו, ההתמכרות היא לריגוש, לחוויית השליטה, לכוחניות ולשאיפה לייצר את המחול המושלם בין אדם למכונה.
המנות שלנו יקרות, ערכן נמדד ברמות סיכון גבוהות, וגם בלא מעט מצלצלים. לא מעט מרימים גבה עבותה למראה אופנוען ששב לרכב לאחר תאונה. חלקם לא מהססים לעסוק במיסיונריות טהורה. אני יכול להבין, אני לא חייב לקבל.
קפצתי, צללתי, גלשתי, ריחפתי ונהניתי. אבל במשוואה של עלויות ותפוקות, לא איתרתי (עד כה) שווה ערך לתחושה שמייצרת תנועה מוטורית. "

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: