מי צריך את האצבע הקטנה שבכף הרגל?

לפעמים יש ימי רכיבה מחורבנים, בהם כלום לא מסתדר וההרגשה הכללית היא, שזה לא ייגמר ברכיבה אלא יימשך לשאר היום. קחו לדוגמה את היום בבוקר. מאוד מוקדם בבוקר. כמה מוקדם? מספיק כדי שהשעון יראה מתוך שינה את השעה 04:30… הילדה הגדולה התעוררה, הרימה את הבית על הרגליים, רק כדי שכולם יחזרו תוך 15 דקות לישון. ואני, שתכננתי רכיבה עם חברים ולכן כיוונתי את השעון ל-6 בבוקר, כבר נשארתי ער. ויעידו כל החברים בפייסבוק שזכו לתגובות בשעת בוקר כה מוקדמת.

אבל זה לא נגמר בשעת ההשכמה הפסיכית – זה המשיך באיחור אופנתי של 15 דקות עד ליציאה בפועל, דרך אחד מהאופנועים שלא הניע למשך 45 דקות נוספות, המשיך בהתרסקויות, באיבוד אחד מקבוצת הרכיבה ועוד. בסופו של דבר, רכבנו פחות משעה וחזרתי הביתה אחרי 3.5 שעות של שהייה בחוץ תחת השמש הקופחת. למעשה, פלא שבכלל הגענו הביתה.

בכל אופן, אחת ההתרסקויות הייתה שלי. והחלק המביך הוא, שזה קרה על שרידים של פסולת בניין ולא בשח של ממש: ניצלתי גבעת פסולת קטנה כדי להזניק את האופנוע לאוויר (יחי ה-250 דו"פ!), רק כדי לגלות שאני נוחת על סולם ישן שהיה זרוק מאחוריה. הקדמי פגע בו, ומייד מצאתי עצמי מתגלגל על בטון מלא חצץ שנשפך במקום לפני שנים ממשאית בטון עם נהג שלא שם קצוץ על איכות הסביבה. כף יד חבולה ובעיקר צבעי אדום/כחול/שחור באצבע הקטנה של הרגל. תענוג.

אבל אני בדרך כלל נוהג לראות את הצד החיובי בכל דבר. לפחות הפאדיחות האלו של כולנו התרכזו לרכיבה אחת מלאה ומבעסת, ובכך מובטחות לנו לפחות 3-4 רכיבות מהנות של ראש שקט. טפו, טפו, טפו….

מודעות פרסומת