כן. אני מודה. התרגשתי. למרות שהתערוכה עוד לא התחילה, הרי שלראות את המכונית עומדת על הבמה המוגבהת מעט, בגני התערוכה התל אביביים, היה עבורי סוג של סיום מתוק. מעין זמן קטיף של פירות עמלי. כפי שכתבתי בפוסט הקודם בעניין, עבדתי על עניין הבאת המכונית ארצה, על כל התסבוכות הכלולות בעניין, כולל התמודדות עם עלויות המשלוחים, הביטוחים, הלוגיסטיקה וכו', מאז חודש נובמבר 2009.
היום, כשצפיתי בפועלים מסדרים את העמודים והחבלים סביב הרכב כדי להגן עליו מפני כניסת צופים לא ממושמעים, הבנתי שהסתיימה עבודתי בעניין. נכון, נשארו עוד 3 ימי תערוכה ויש גם את עניין שילוחה חזרה לאוסטריה, אבל היא פה. וזה מה שחשוב. וכשערוץ 10 וערוץ 2 המתינו בסבלנות, כל אחד בתורו, כדי לצלם ולהצטלם ברכב לתוכניות הטלויזיה הרלוונטיות, הבנתי שהעבודה הדי קשה הזו, הייתה נכונה והשיגה את מטרותיה. למעשה, צחקנו בינינו לבין עצמנו שאחרי שהשיגה המכונית את תשומת הלב התקשורתית לה ייחלנו, אפשר בעצם לקפל את הביתן ולבלות את ימי החג עם המשפחות … 🙂
ועכשיו, כמו בכל התערוכות הקודמות בהן הצגתי (מ-2006 ואילך) או סיקרתי – מתחילה העבודה הקשה לא פחות – העבודה הפיזית. ההתמודדות עם שעות רבות על הרגליים היא עוד אפשרית איכשהו.אני אסתדר…
אבל יש לזכור גם את ההתמודדות מול המוני עמך ישראל שכנראה ישטפו את הביתן שלנו בניסיון לגעת, להצטלם ואולי אפילו, אלוהים אדירים, גם לתלוש איזו חתיכה למזכרת. May The Force be with us…