הועתק לכאן כי הטקסט המקורי באתר "הארץ" לפעמים חסום למי שאינו מנוי, וכי הטקסט כל כך מתאים למה שקורה בתחום הספורט המוטורי.
כולנו מחפשים ישועה מ"המדינה" למרות שהמדינה היא כישלון מוחלט
נדמה שאין בישראל פרת בשן קדושה, שמנה ומצחינה יותר מאשר המדינה עצמה. הרי גם הימני וגם השמאלן שניהם מכורים למדינה. כמהים לחוש את אצבעותיה השמנוניות מחטטות בחלחולת שלהם.
הימני כל כך דלוק על המדינה עד שהוא משוכנע שצריך להרחיב את הטריטוריה שלה ואילו השמאלן כל כך מחורמן ממנה עד שהוא משוכנע שצריך לייצר עוד אחת כמוה. דווקא הערבי והחרדי שניהם מביעים כלפי המדינה ספקנות בריאה של בעלי ניסיון.
הרי לא צצה בישראל בעיה, ולו הזעירה שבבעיות, שלא גוררת איתה את השאלה האוטומטית מצד מקהלת הזומבים: "ואיפה המדינה בסיפור הזה?" ספרים נמכרים במחיר זול מדי; יוזמות כלכליות מצליחות; עסקים מעוניינים לפתוח את שעריהם בימים ובשעות הנוחות להם — ואיפה המדינה בסיפור הזה. חייבים להסדיר את הנושא בחקיקה.
אין כמעט מדינות בעולם המערבי שאזרחיהן מוכנים לסבול רמת מעורבות של המדינה בחייהם כמו אזרחי ישראל. המדינה נמצאת בארנקים שלנו, בצלחות שלנו, בחדר המיטות שלנו. היא מוכרת לנו קרקע, היא קובעת כמה נשלם על חלב, היא מחליטה לאיזו עמותה אנחנו תורמים. היא נמצאת כמעט בכל מקום שבו היא לא אמורה להימצא מחד גיסא — ונעדרת לחלוטין מהמקומות המעטים שבהם היא אמורה להימצא מאידך גיסא. היא לא מסוגלת לקיים שירותי דואר או תחבורה ציבורית תקינים או לספק שירותי משטרה סבירים. מערכת החינוך המפלצתית והמסוממת מכספי ציבור שלה לא מסוגלת לתרגם את ההון שבידיה לתוצאות ההולמות את ההשקעה.
כולנו רואים את כישלונותיה של המדינה על כל צעד ושעל בחיי היום־יום שלנו, ובכל זאת דווקא אליה אנחנו פונים תמיד עם הבעיות שלנו, ואצים לתת לה עוד סמכויות וכסף.
אבל אין מה להתפלא. מדובר בכל זאת בקורבנות תמימים של שטיפת מוח קולקטיביסטית בחסות המדינה, נטולי תודעה בריאה של האינדיבידואל. אלו אנשים שיוצאים להפגין כדי שהמדינה תמשיך לגייס אותם לעבודות כפייה. אנשים שחושבים שככל שהח"כ מחוקק יותר כך הוא טוב יותר, ושככל שהח"כ מגדיל תקציבים של דברים כך הוא "חברתי" יותר. אנשים שרוצים לשלם יותר מסים ושבבוא יום הבחירות עומדים מאחורי הקלפי ומתלבטים בין מאה מפלגות שכולן זהות לחלוטין בגישתן למערכת היחסים שבין המדינה לפרט.
המדינה עצמה, אותה פרה שמנה, מפליצה בקול רם ומביטה במתרחש במבט סרקסטי. היא יודעת שהיא עונש. הרי הדרך שלה לצ'פר מישהו היא לתת לו פחות מעצמה. כשמדינה רוצה לפנק היא מעניקה הקלות מס, פטור מחובות אזרחיות שונות, פטור מחוקים מסוימים, פריבילגיות על חשבון השאר. כך היא עושה למי שהיא חפצה ביקרו. למי שקלט כבר את הבלוף ומבין את המשחק. כל השאר יכולים מבחינתה להמשיך לחיות בסרט הצופיפניקי שלהם.
האזרחים שלא התמזל מזלם להיות בקבוצות הפריבילגיה הנהנות מקצת אנרכיה בריאה נושאים במלוא משקלה של הפרה הזאת ולא מבינים למה כבד להם כל כך. נראה, אולי יום אחד הם יתעוררו ויחליטו שהיום אוכלים אסאדו. אבל הרבה מהם טבעונים.