חשבנו שהברק לא מכה פעמיים

טל "גיזמו" ביטון היה "חבר פייסבוק" שהכרתי לפני 15-16 שנים, כששוטטנו בעיקר בפורומים. אומנם נפגשנו מספר פעמים (בין השאר, ההתנדב לצלם את המבחן הראשון לפורום האופנועים בתפוז, של מיצו ושלי, על הג'יקסר 1000 והפיירבלייד 929), אבל הקשר הרופף נשמר בינינו בעיקר בזכות הרשת החברתית החדשה. לפני 11 שנים פגש טל את סופיה, התחתן עימה, ועבר לגור איתה בפולין, ארץ מולדתה. הקשר עימו, הצטמצם עוד יותר לגבולות הפייסבוק.

טל שרד פה בארץ, באמצע שנות ה-2000, תאונה קשה מאוד עם האופנוע. גילי, חברתו דאז שהייתה מורכבת על מושב ה-KLE, נהרגה בתאונה אבל טל נשאר וסחב עימו פציעות לא פשוטות, פיזיות ונפשיות. פעם הייתה אמונה בקרב חיילי מלחמת העולם השנייה, שניתן ללכת לישון במכתש שנוצר מנפילת פגז, כי הפגז לעולם לא ייפול פעמיים באותו המקום. לישון שם, זה בטוח. וגם אנחנו, כך חשבנו, שהברק לא מכה פעמיים באותו מקום, ומי שכבר חווה תאונה נוראית כל כך כמו שטל עבר, לא יעבור זאת שוב. טעינו.

אתמול נודע לי כי טל נהרג בתאונת אופנוע בברלין. כאמור, אני לא מתיימר לומר שהיינו חברים של ממש, אבל ההלם והזעזוע שתפסו אותי בעקבות הידיעה על מותו, הכריחו אותי לחשוב, ביני לבין עצמי, על הדיכאון שתפס אותי בעקבות מותו.

הגעתי למסקנה, שזה שילוב של דברים: טל לא היה רוכב קיצון, לא אז ובטח שלא היום. טל היה פחות או יותר בגילי. טל כבר שרד תאונה אחת מאוד קשה על אופנוע (וכמו שטעיתי לחשוב, הוא כבר די "מחוסן") . שילוב של שלושת הדברים האלו, יחד עם העובדה שהוא נהרג, מזכיר לכולנו שוב שאף אחד לא חסין ממוות פתאומי על אופנוע.

לא משנה מי אתה ומה הרקורד שלך.

אף אחד ואף פעם.

יהי זכרו ברוך.

14225534_1135620656496092_6512728515404639308_n

מודעות פרסומת