טל ביטון "גיזמו" – היה "חבר פייסבוק" שהכרתי לפני 15-16 שנים, כששוטטנו בעיקר בפורומים. אומנם נפגשנו מספר פעמים כאשר בין השאר, התנדב לצלם את המבחן הראשון לפורום האופנועים בתפוז, של מיצו ושלי, על הג'יקסר 1000 והפיירבלייד 929. הקשר הרופף נשמר בינינו בעיקר בזכות הרשת החברתית החדשה. לפני 11 שנים פגש טל את סופיה, התחתן עמה, ועבר לגור אתה בפולין, ארץ מולדתה. הקשר עמו, הצטמצם עוד יותר לגבולות הפייסבוק.
טל ביטון שרד כבר תאונה קשה
טל שרד פה בארץ, באמצע שנות ה-2000, תאונה קשה מאוד עם האופנוע. גילי, חברתו דאז שהייתה מורכבת על מושב ה-KLE, נהרגה בתאונה אבל טל נשאר וסחב עימו פציעות לא פשוטות, פיזיות ונפשיות. פעם הייתה אמונה בקרב חיילי מלחמת העולם השנייה, שניתן ללכת לישון במכתש שנוצר מנפילת פגז, כי הפגז לעולם לא ייפול פעמיים באותו המקום. לישון שם, זה בטוח. וגם אנחנו, כך חשבנו, שהברק לא מכה פעמיים באותו מקום, ומי שכבר חווה תאונה נוראית כל כך כמו שטל עבר, לא יעבור זאת שוב. טעינו.
לא היה רוכב קיצון
אתמול נודע לי כי טל נהרג בתאונת אופנוע בברלין. כאמור, אני לא מתיימר לומר שהיינו חברים של ממש, אבל ההלם והזעזוע שתפסו אותי בעקבות הידיעה על מותו, הכריחו אותי לחשוב, ביני לבין עצמי, על הדיכאון שתפס אותי בעקבות מותו.
הגעתי למסקנה, שזה שילוב של דברים: טל לא היה רוכב קיצון, לא אז ובטח שלא היום. טל היה פחות או יותר בגילי. טל כבר שרד תאונה אחת מאוד קשה על אופנוע (וכמו שטעיתי לחשוב, הוא כבר די "מחוסן") . שילוב של שלוש הדברים האלו, יחד עם העובדה שהוא נהרג, מזכיר לכולנו שוב שאף אחד לא חסין ממוות פתאומי על אופנוע.
לא משנה מי אתה ומה הרקורד שלך.
אף אחד ואף פעם.
יהי זכרו ברוך.
אינני מתימר להיות אחד מחבריו הקרובים אך זכיתי להכיר אותו לפני כ14 שנים. גם את גילי ז"ל זכיתי להכיר.
טל היה אוהב אדם, חם ומוכשר, מקצוען אמיתי, סקרן ובעל ידע מעמיק בהמון תחומים.
טל ידע לגעת בנפשם של אנשים והשאיר את חותמו בחייהם של הרבה מאוד מהם בזכות התכונות שאיפיינו אותו כל כך, טוב ליבו. אהבת האדם, ההומור, הנתינה, החוכמה והאנושיות שבו.
יהי זכרו ברוך.