מודעות פרסומת
דלג לתוכן

סיור גבולות – מקיף ישראל (חלק 2)

טיול סובב ישראל. לבד. על אופנוע.

מה שווים החיים האומללים האלה אם לא נכניס בהם קצת אקשן? אה? חוץ מזה, אתה מכיר מישהו שיצא מהחיים האלה בחיים? יאללה סע כבר! אני לא מכיר אף אחד שחי את החיים האלה ושרד.

פתיחת כביש 10 לקהל הרחב למשך חול המועד של סוכות 2016, העלתה מן האוב את טיול סובב-ישראל שעשה אלדד עם ה-ER5. חלק שני ואחרון של סקירת הטיול.

%d7%9e%d7%95%d7%a2%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d-2

קישור לחלקה הראשון של הסקירה

כתב : אלדד גרינפלד

שלט הצביע על בית הספר השדה שדה-בוקר. התלבטתי, אם להמשיך לאילת ולהגיע אליה באור אחרון כדי לחפש מקום לישון בחושך, או לעצור כאן?
ההשלכה המידית של ההחלטה להיכנס לשדה בוקר, היא שמחר יהיה עליי לגמוע כמעט 700 ק"מ ביום אחד. אבל דחיתי את כל המחשבות למחר. כרגע הייתי מותש, הגוף כאב, והלב לא יכול היה לסבול עוד מנת אדרנלין.

את שדה בוקר הכרתי מהעבר, כבר לנתי פה מספר פעמים. במזכירות ביה"ס אמר לי בחור בן גילי, שהוא יאפשר לי להקים אוהל במתחם המקום, "בתנאי אחד" הזהיר. "והוא?" שאלתי. הוא הצביע על האופנוע – "בטח!" צחקתי. הוא חייך באכזבה גלויה, והצביע על המקום מיועד להקמת אוהלים.

התיישבתי על שפת המצוק, והשמש החלה לשקוע. הנוף קיבל צבע כתום וורוד עז, לוהט ומרהיב. נשמתי עמוק. המדבר. מקום נפלא. כל אותו היום הטלפון הנייד שלי היה מושתק. הוצאתי אותו והבטתי על הצג שסיפר שכבר 15 איש חיפשו אותי, ללא מענה. התפתיתי להחזיר טלפונים לכולם, לענות על שאלות, לסדר עניינים.
עזוב אמרתי. העולם יחזיק מעמד יומיים בלעדיך, המסע הזה כל כולו שלי, אני לא צריך שותפים. רציתי לתת לזמן הזה מעמד מיוחד, אין דבר שאי אפשר לדחות לעוד יומיים. שלחתי הודעת SMS להוריי, למטרת רגיעתם הנפשית – "אני בסדר. בחניית לילה" – כתבתי. "איפה?" אימי שאלה, אך לא עניתי. מה זה באמת משנה איפה? cropped-bmw1.jpg

עם אור אחרון החלה רוח חזקה לנשוב והטמפרטורות צנחו. נסעתי עם האופנוע למקום הלינה, ופתחתי את הרגלית. ניסיתי להעמיד את האופנוע ניצב, אך כשעזבתי אותו, הבחנתי כי הוא "מפתח זווית מוזרה ביחס לקרקע". שוקע בחול! לעזאזל! קיללתי. תפסתי אותו וניסיתי שוב לייצבו – כשהוא עמוס בדלק וציוד הוא שקל כמעט 230 ק"ג- זה לא עסק קל. נאבקתי בכל כוחי כדי לייצב אתו כשהרוח הנושבת לא תורמת, ושרירי הרגליים הכואבים רועדים. בסוף הצלחתי להעמיד אותו על קרקע מוצקה, והנחתי סלעים גדולים על צדדיו כדי לייצבו. את האוהל הקמתי בצמוד לאופנוע, לאחר שסיימתי להקים את האוהל, הצטערתי שמיקמתי אותו כל כך קרוב. אם דינגו ייפול בלילה מהרוח, או מהשקיעה בחול, הוא עלול ליפול על האוהל ולרמוס אותי תחתיו. קיוויתי שהאבנים ואלוהי המזל יעבדו שעות נוספות הלילה.

פרקתי את הציוד מהאופנוע והכנסתי אותו לאוהל. נשכבתי על הגב, נאנק מכאבים -כל שריר ושריר בגב כאב. עיוויתי את פניי כשמתחתי את רגליים הכואבות מחביקת מיכל הדלק. הבטן החלה לקרקר. הוצאתי קופסאת שימורים של חומוס וטרפתי אותה. הרעב הוא ללא ספק הטבח הטוב ביותר.
הייתי גמור מהמאמץ הפיזי והנפשי לאורך היום, אבל הייתי מאושר.

היום השני לרכיבה

היום התחיל ב-4:00 לפנות בוקר. הקור וכאבי השרירים הבלתי פוסקים העירו אותי. המדרון בו בניתי את האוהל לא היה ישר ומפולס, כך שכל כמה דקות מצאתי את עצמי משנה תנוחה. דרך חלון האוהל הפתוח יכולתי לראות שהאופנוע עדיין עומד בחוץ. לפחות לא נפל במהלך הלילה, או המשיך בנסיעה עם רוכב לא מוכר.

היום עומדת לפני משימה לא פשוטה כלל: להמשיך ברכיבה עד אילת, ומשם לעלות במטרה להגיע לפחות לאזור בית שאן. אחרי חצי שעה של גלגולים באוהל כדי למצוא תנוחה נוחה, נשברתי ויצאתי לאוויר בחוץ. עלטה עטפה את העמק ואת הנחל המתפתל. עננים נמוכים נסעו באיטיות מעל. דפיקות קלות על מיכל הדלק של האופנוע, הפכו לרחש חזק כשטיפות גשם קטנות ירדו ופגעו במצחי, מקימות רעש חסר פרופורציה לגודלן. השמיים החלו להתבהר. פסים של תכלת חורצים תלמים ברקע הכחול כהה.

how-to-ride-your-motorcycle-in-the-rain-1

העמסתי את הציוד על דינגו הרטוב, למעט הגזיה שאותה, יחד עם מצלמה וחצובה, נשאתי אל שפת המצוק. כל דקה שעברה הבהירה את הרקיע, חושפת את הארץ בתחתית הנחל. הייתי מלא הרגשה טובה. הנה אני מגשים חלום. לבד במדבר, עם האופנוע, מביט בזריחה. עוצמה בלתי נתפשת.
קבוצה של תיירים התקבצה על כיפה סמוכה. זריחה במדבר זה אירוע מהפנט, ולא משנה מאיזו מדינה אתה.
השמיים היו כעת בגוון תכלת בהיר, חושפים עננים כבדים, אפורים. מצוקי פארן נראו באופק, כמו עולם קדמון. תוך כדי הכנת הקפה צילמתי כמה תמונות, ואז נזכרתי שהשארתי את הכוס על האופנוע. השארתי את המצלמה במקומה, והלכתי אל דינגו, שעמד גם הוא עם תא הזיווד פתוח לרווחה ומפתח ההתנעה נעוץ בסוויטץ'. מי ייגע בהם פה? כולם כאן באו לאותה המטרה, וגניבת אופנוע בטח לא הייתה בתפריט של האורחים.

עוצמה בלתי נראית קראה לי להישאר בשדה בוקר. ניסתה להניא אותי ממהחלטה להמשיך. מה חסר לך פה? יש אור בלילה ומים קרים טריים, אפילו שירותים. והנוף? אוי איזה נוף! והאנשים? כולם רוצים בטובתך, כולם מחייכים. אז למה לעזוב? הדרך קראה לי. אווירת הבטחון של שדה בוקר פגעה בניצוץ ההרפתקה שאני כה מכור אליו. המחשבה על האתגר ששמו כביש 90 החזירה את האדרנלין לרמתו הגבוהה.

סגרתי את הגזיה, התנעתי את האופנוע ונפרדתי משדה בוקר. זריחה מלאה החלה לתפוס מקום משמאל. עננים אפורים לבנים ונמוכים מאוד, נעו לצד – נותנים לי את התחושה שאני מטוס שטס ביניהם. הרמתי את משקף המגן של הקסדה וצינת המדבר חדרה לאפי, ואני מילאתי את הריאות בה. איזה ריח! שאגתי מול הרוח שאגות לא ברורות. אף אחד לא יכול לעצור אותי. שרתי בקול את Born to be wild , צווח מול הרוח. הרוח הקרה גרמה לשיני לנקוש ולגופי לרעוד, אז הורדתי את המשקף וסגרתי את הכפתור העליון במעיל הרכיבה.

עליתי על הדרך הכה מוכרת למצפה רמון. את הדרך הזו נהגתי בעשרות כלי רכב שונים בשנתיים האחרונות. כשבחלק ניכר מהמקרים, נהגתי את הדרך לאילת וחזרה לתל אביב עוד באותו יום, בכל המקרים בנהיגה לילית. כשגומאים את המרחקים האלו שוב ושוב באותו החודש, מבינים כמה 400 הקילומטרים שמפרידים בין תל אביב לאילת הם זניחים.

אבל הפעם הייתה שונה, ולא התכונתי לרדת לאילת בדרך 40 "הרגילה". כביש 40 אינו מספיק מזרחי בשבילי, והמטרה היתה הרי להיצמד לגבול, לא? הבטתי במפה והחלטתי לעבור לכביש 12 ברגע שאוכל.
בצומת לבסיס שזפון פניתי לתוך הבסיס ועצרתי בשער. סמל מנומנם ואדום עיניים יצא לקראתי מקץ מספר דקות. דוממתי את האופנוע ודממת מדבר השתררה. שאלתי את החייל איך אוכל להגיע לכביש 12? כאן או בצומת הבא? image_6.jpg
"איפה זה 12?" שאל החייל. "בסיס סיירים" אמרתי. "בצומת הבא" הצביע. מכל המפגשים שלי עם חיילים אני מרגיש שלחבר'ה האלה פשוט אין מושג איפה הם חיים. כאילו הסיעו אותם למוצבים עם עיניים קשורות. האם גם אני הייתי כך כשהייתי חייל? מקווה שלא. הגעתי לצומת בה הייתי צריך לנטוש את כביש 40 לטובת דרך 12, אך מד הדלק הנפול שלי, יחד עם עצה מפי בעל בית קפה קטן באמצע השממה שסיפר לי שתחנת הדלק היחידה באזור היא זו שביוטבתה, עצרו וגרמו לי לחשוב. מכאן ליוטבתה זה 25 ק"מ והייתי יכול להגיע אליה מבחינת מלאי דלק. ואז? להישאר על כביש 40 עד אילת? לא. כבר עשיתי מספיק ויתורים עם כביש 10, לא הפעם. המשכתי ליוטבתה ותדלקתי את דינגו ואת עצמי בארוחת בוקר חפוזה, ואז חזרתי צפונה לצומת שזפון. 50 ק"מ רק כדי לתדלק חשבתי, אבל הכרחי לאור המשימה.

אין הרבה אטרקציות על כביש 12, ואת מה שיש אפשר לסכם בשני בסיסים צבאיים ומנחת מטוסים בלתי פעיל.
השמש כבר הייתה בשמיים, והטמפרטורות החלו להיות לא נעימות. עיקול רודף עיקול, וההרים מחליפים את צבעם לחום כהה כהה. אחרי מס' סיבובים התגלה מולי פס כחול בהיר – ים סוף. תמיד כאשר אני מגיע לאילת, מציפה אותי אותה הרגשת שמחה מוזרה,כאילו מעטים הם אלו שמצליחים לעבור את הדרך ולהגיע לאילת. מרגע הכניסה לעיר, השמחה התחלפה ברצון לעזוב כמה שיותר מהר. תיירים, בחורות ובגדי ים לא עניינו אותי כרגע.
תדלקתי ביציאה מהעיר, עוזב את אילת בשמחה מהולה בחוסר עניין.

כביש 90 נפתח מולי. לוהט. שחור. מסוכן. מונוטוני.
השמש הייתה גבוה בשמיים, מקרינה חום עצום שנאגר באספלט השחור ונפלט אל מיכל הדלק השחור של דינגו, וממנו הקרין את חומו אל מעיל הרכיבה השחור. הזעתי בכל גופי, והג'ינס שלבשתי החל נדבק לעורי. פה ושם בצד הדרך היו פזורות אנדרטאות לזכר נהגים ורוכבים שנהרגו בנסיעה בכביש.

בין אילת לבית שאן מפרידים כ-400 ק"מ, שהם כ-6 שעות רכיבה עם הפסקות. זה אומר שאני מגיע באור אחרון לבית שאן, ללא מקום לישון. כדי לצמצם את הזמנים, היית חייב לצמצם הפסקות, שהיו הכרחיות כי הזיעה והגוף הכואב דרשו לעצור. שיגמר כבר הנוף החרא הזה! צעקתי בקסדה. מישורים לבנים של חול, ותו לא. פה ושם איזה עץ שיטה מאובק ועייף.

הדרך הקשה של חציית הבקעה עוד לפניי. כאן חם ויבש, שם חם יותר ולח. עצם הזנב הכאיבה, ושיניתי את תנוחת הישבן כל כמה דקות. שרירי הצוואר כאבו ממשקל הקסדה ומההתנגדות לרוח. תזכור לספר לכולם שהמושב של ה-ER פשוט גרוע, רשמתי לעצמי. צומת ברוש היוותה תחנת תדלוק. לא שהאופנוע נזקק לדלק – ממשיך לטפס צפונה והופך תחנת דלק לנקודת עצירה, פשוט כי לא יכולתי להמשיך. קילפתי מעליי את המעיל הרטוב מזיעה.

המשכתי ברכיבה כשהראש ריק ממחשבות. הנוף החדגוני והחום הסיטו את מחשבותיי לתחום הכאבים והזיעה בלבד.
עצרתי לחבר את נגן השמע שלי, מרשה ל-Genesis להפר את הטרטור הקבוע של המנוע. ים המלח התקרב עוד ועוד. רוחות צד חזקות נשבו, מטות את האופנוע על צדו. כל שרירי גופי הדואבים נאבקו בה כדי להתנגד – איך לרכב ברוח צד? לרכב מהר מאוד או לאט מאוד? ניסיתי את כל האפשרויות, עד שגיליתי שאין זה משנה כלל.
עמודי אבק, מין סופות טורנדו חלשות ובלתי מזיקות, התמרו במרחקים שונים מהכביש, מערבלים שקיות, אשפה וסתם ענני אבק וחול.

B2.jpgטורקיז ים המלח נפרס לפני. המים שמנוניים וחלקים כמראה, משקפים את הרי ירדן בהם. עברתי דרך מחסום צה"לי, שבצידיו עמד נער שחיפש טרמפים. כשראה אותי נופף בידיו וקפץ באוויר, צועק "קח אותי!" – הצבעתי על הקסדה לאמור שאין לי עוד קסדה, הרמתי מולו אגודל לעידוד, והמשכתי הלאה. החום התעצם והכאבים לא הרפו. שלושה טריילרים זחלו לפני, יורקים לאחור אבני חצץ ופוגעים באופנוע ובקסדה. הם היו איטיים וארוכים, ולא ניתן היה לעקוף אותם בגלל תוואי הכביש שלא אפשר לי שדה ראיה. הייתי חייב עצירה, ועכשיו. קאראוון קטן וצבעוני בצד הדרך, סיפר שכאן מוכרים קפה קר והכניע אותי לעצור.

המוכרת, התגלתה כאשת שיחה רצינית. או שאולי סתם החייזר, לבוש באמצע הצהריים הלוהט של הבקעה במעיל רכיבה עבה, כפפות עור וקסדה, נראה לה מעניין. היא התעניינה במסלול הרכיבה, ושימחה אותי מאוד כשאמרה שלבית שאן יש עוד פחות משעתיים נסיעה. "תבדוק את גני חוגה", אמרה בתגובה כשסיפרתי לה שאין לי איפה לישון. היה לי נעים בחברתה. ישבנו שנינו, היא על סיגריה ואני על קפה, מול הים הטורקיזי, בשקט מוחלט. מדי פעם עברה משאית עמוסה מכוניות חדשות שבאה מאילת. הסיטואציה הזכירה לי פונדק נידח באיזה חור בארה"ב, או אוסטרליה. חיפשתי תירוצים להישאר. שתיתי את הקפה לאט לאט, קניתי עוד בקבוק מים קרים, הלכתי לשירותים, והמשכתי לשבת. לא רציתי לעזוב. אך השעה המאוחרת וחוסר הוודאות לגבי מקום הלינה דירבנו אותי להמשיך. נפרדתי ממנה בידידות וכמעט ששכחתי לשלם, אך היא שכחה לדרוש את התשלום.

הנוף והדרך השתנו. הכבישים הפכו משובשים פחות, והנוף הפך ירוק יותר. שלט לבית שאן קידם אותי בברכה. פניתי בשילוט לגני חוגה, ורכבתי בכביש מתפתל בין בריכות מים מתוקים ומדשאות. ניגוד מוזר למדבר שבו הייתי עד לפני שעתיים. השומר בכניסה אמר שאין אפשרות ללון במקום.
עצרתי בתחנת אוטובוס בצד הדרך, מותש מעייפות ומרעב. פתחתי קופסת תירס והכרחתי את עצמי לאכול אותה עד תומה, למרות ההרגשה הלא נעימה שהתעוררה בבטן. באיטיות, כשכל שריר ברגליים ובידיים כואב, לבשתי את המעיל והנעתי את האופנוע. אין ברירה – חייב למצוא מקום לישון ושיהיה מספיק בטוח עבור האופנוע.

המקום הראשון אליו נכנסתי היה קיבוץ נווה אור. דוממתי את דינגו ושקט השתרר.
הקשתי על דלת אחת הצריפים שהייתה פתוחה, וקול מבפנים אמר לי להיכנס. בפנים מצאתי אדם שמן , עם שיער לבן מתולתל, מכנסיים קצרות וסנדלים. בדיוק כמו שקיבוצניק צריך להיראות. "כן?" פנה אליי. לבוש עם המעיל ותרמיל המים, אוחז את הקסדה בידי, הסברתי לו שאני מחפש מקום לישון.
"אנחנו לא מאפשרים לאופנוענים לישון בשטח הקיבוץ" קבע. "תראה, תתקשר למספר הזה של קצין הבטחון שלנו. הוא יעביר אותך את כל התחקירים הבטחוניים ויחליט אם אתה מורשה לישון כאן. בכל מקרה, אל תישן ללא אישורו, ותגיד לו שנתי בדק אותך ומבחינתו יש אישור". הרגשתי כאילו אני בבדיקות בשדה תעופה. תחקירים בטחוניים? אישורים? לא היה לי כוח לזה. ידעתי שהוא מערים קשים ועושה את זה בכוונה – החלטתי שהצליח לו. אין לי מה לחפש כאן – יצאתי מהקיבוץ.

התחנה הבאה הייתה המועצה המקומית מנחמיה. שילוט בכניסה ליישוב סיפר שיש כאן צימר "באווירה כפרית". הגעתי כבר למצב בו אני מוכן לשלם על חדר, למרות שיש לי אוהל. הגעתי למקום, ובכניסה היה תלוי שלט "קבלה". אם יש קבלה, אמרתי לעצמי, זה בטח מעלה את מחיר החדרים. דפקתי בדלת, ומשלא נעניתי התקשרתי לטלפון שפורסם. אישה עם מבטא דרום אמריקאי ענתה לי, וסיפרה שיש לה חדרים רק לזוגות. "אני לא זוג, אני יחיד, ואין לי צורך בארוחת בוקר" אמרתי. "הכי זול בשבילך, זה 250 ש"ח" אמרה. הרבה מעבר למה שהייתי מוכן או יכול לשלם לה. "יש לי אוהל והייתי מקים אותו אם היה לי איפה. אין לך אפשרות להוזיל את זה?". "להוזיל? לך חורשה בקצה היישוב, תוכל לישון שם על החול!" אמרה בכעס, וניתקה.

מצאתי את חורשת "אוהל שלום" – מן חורשת עצים, שתחתיהם היו פזורים שולחנות ומקום למנגל. בשום מקום לא נכתב שהמקום מיועד ללינה, אך בשום מקום לא נכתב שאסור לישון כאן. החלטתי להמתין לרדת החשיכה, ואז להקים את האוהל. כך פחות אנשים יראו אותי, ואם למישהו יהיו טענות אוכל לספר לו את האמת: אני עייף, ואני לא מתכוון לרכב בלילה. אני כאן, וזו עובדה מוגמרת שצריך ללמוד לחיות עמה.

המים החלו לאזול. לכן, ויתרתי על הכנת קפה והרתחתי מעט מים כדי להכין לעצמי מרק כארוחת ערב. הראש החל לכאוב, תוצאה של חוסר בנוזלים. נשאר לי פחות מליטר מים, ולא היה היכן למלא. צריך לחסוך בשתיה.
הורדתי את הנעליים, והרוח הקרירה נשבה בין האצבעות, מאדה את הזיעה. הייתי משותק, ובקושי הצלחתי ללכת. הרגליים כאבו כאבים בלתי נתנים לתיאור, שמקורם בחביקת האופנוע. גם שרירי הגב והצוואר כאבו. כאב חד פילח את מרפק יד ימין והמפרק, כנראה התחלתה של דלקת שמתפתחת בעקבות העומס הרצוף על הגיד. הקמתי את האוהל בחושך. לא הרגשתי כאן את הבטחון של שדה בוקר. לא לי ולא לדינגו האופנוע. אבל לא הייתה לי ברירה. כדי להרגיע את הנפש, בדקתי את השרשרת, את המים והשמן ולבסוף זחלתי לתוך שק השינה וניסיתי להירדם.

היום השלישי לרכיבה

הלילה עבר כסיוט. כל שעה עגולה התעוררתי מאיזו סיבה לא ברורה – אולי מתוך דאגה לדינגו. היה לי חם, והזעתי בתוך שק השינה. ציפורים קראו קריאות בין העצים, ופה ושם נשמעו תזוזות בין העלים שהקפיצו אותי – שועלים? אולי גונבים את האופנוע? קבוצה של 5 כלבים טיילה סביב האוהל, מרחרחת אותו. פחדתי שהם ישתינו על האוהל, אז חבטתי על דפנותיו. הם קפצו מבוהלים והחלו לנבוח על האוהל. אני לא פוחד מכלבים, אבל לגלות חמישה כלבים בחושך של שלוש בלילה נובחים עליך, זה לא נעים. הם נרגעו ואני חזרתי לאוהל.

קמתי מאוחר, כשהשמש כבר האירה. הייתי רטוב מזיעה, ראשי כואב מחוסר שתיה. צחצחתי שיניים במעט מים, וקיפלתי את האוהל. הגוף לא הפסיק לכאוב. החזרתי את התיק הגדול לתא הזיווד של דינגו, לחצתי עליו שיסגר בכוח, עד שנשבר סוגר התא – לעזאזל. כשמשהו לא הולך טוב, הכל מתקלקל. אלתרתי רשת שתסגור את התא, והעמסתי את שאר הציוד. התנעתי, ויצאתי ממנחמיה. המשימה של היום: נסיעה על כביש 98, מסביב לרמת הגולן. תכננתי בסוף היום להגיע חזרה הביתה, היום האחרון. אסור שתקרה תקלה דוקא היום. רכבתי על כביש 90 צפונה, ועצרת בכניסה לקיבוץ אפיקים. נקשתי על דלת השומר במחסום, שהורה לי באצבעו להיכנס. "יש לך מים?" שאלתי. "יש במקרר" אמר והביט בי. "בחור! אתה נראה כמו מישהו שלא שתה קפה הבוקר! רוצה?". מאוד רציתי, והוא הכין לי קפה שחור ואני מצידי התענגתי על הקפה החם. הוא הפליג בשיחתו על הקיבוצים, מה שקורה להם ומה שישאר מהם בסוף. לא היה לי כוח לקום, אבל הייתי חייב. נפרדתי ממנו, והמשכתי.

כביש 98 טיפס אל רמת הגולן, התעקל כמו ספגטי בעליות. דינגו דחף ודחף, במרץ מפתיע, במעלהhwy74.jpg הכביש. נוף רמת הגולן נגלה מולי. הכביש התיישר, חצה שדות ונחלים, טיפס לגובה. האוויר הלך והתקרר, ושיני נקשו למרות שהקסדה הייתה סגורה. עליתי לאתר החרמון, כדי לגלות שכביש 999, בו התכוונתי להמשיך, סגור לתנועת אזרחים. ירדתי מהחרמון חזרה, והרגשתי השתפרה – זהו היום האחרון! היום אני אתקלח, סוף סוף!

עיקול מתקרב ואני מבחין שאני מהיר מדי. התחלתי לבלום, בהתחלה לאט ואז חזק יותר. ניסיתי להשכיב את האופנוע עוד לתוך הפנייה, אך הרוח הצידית החזקה לא אפשרה לי. עשיתי שטות של טירון, ולמרות ידיעתי את החומר, נעצתי מבט אינסטינקטיבי במחסום המתכת ההולך ומתקרב בקו ישר. שיט! תשכיב את האופנוע! צעקתי על עצמי, תשכיב אותו! האופנוע ירד מהכביש אל שולי הכורכר, החליק ונחבט ונעצר בתעלה קטנה שחצבו מים.
המנוע המשיך לפעול כשהוא עדיין משולב בהילוך, והגלגל האחורי הסתובב, כשהוא יורה חצץ לכל כיוון. שלחתי יד מגששת מאחורי גבי אל כפתור דימום החירום. דממה השתררה.

רגלי השמאלית הייתה לכודה תחת משקל האופנוע ולא יכולתי להוציא אותה. בסוף, במאמץ, הצלחתי להוציאה מתוך הנעל שנשארה לכודה מתחת לאופנוע. נראיתי מצחיק, עומד ככה עם נעל אחת. טנדר לבן טיפס במעלה הכביש, קצין וחייל עצרו ושאלו אם אני צריך עזרה. "רק תעזרו לי להרים אות, הוא נורא כבד". במשך דקות ארוכות, עמלנו שלושתנו כדי להעמיד את האופנוע חזרה על האספלט. מעוצמת הנפילה, התרסקה נורית האיתות, ומזל שמגן המנוע תפקד והגן על שאר חלקי המנוע. "רק פח", אמרו ונפרדו בלחיצת יד. לדינגו לא נגרם נזק ממשי. אני נשארתי שלם לגמרי – רק מכה כואבת ברגל ימין. לקחתי לעצמי כמה דקות להירגע. זה היה חייב לקרות, אמרתי לעצמי, אין ספק.
עליתי על האופנוע, שסירב בתחילה להניע. תוך מספר דקות חזר הדלק לזרום, והוא הניע. בדקתי את תחתיתו וחיפשתי נזילות שמן – כלום. רק האגו נפגע, אבל הוא ישופץ ויותקן בקרוב. זו רק שאלה של זמן – נפילות הן מנת חלקם של רוכבים. של כולם.

המשכתי ברכיבה עד כביש 989, ומשם עד למפגש עם כביש 90. באחת הצמתים עצרתי ליד טראנסאלפ, שהיה צמוד אליו שק שינה, ותיק מגנטי עם מפה כמו שלי. הרוכב הביט בי ושפתותיו נעו, אך קולו לא הצליח לחדור את רעש שני המנועים ובידוד שתי הקסדות. הוא יצא לדרכו ואני אחריו. תוך דקות הוא נעלם באופק ואני עזבתי אותו לנפשו. pashnit-little-dragon-4-11-2009-234

נורית צהובה נדלקה במוחי – "הפסקת קפה" היה כתוב עליה. עצרתי באחת מתחנות האוטובוס בדרך, הורדתי את המעיל והקסדה, וביצעתי מתיחות. הטראנסאלפ הגיח משומקום ונעמד בתחנה מאחוריי. "אתה שוטר?" פתח בשיחה. "אני?אה, לא… למה? אני נראה כמו אחד?" צחקתי. "כן, כשעצרת לידי בצומת, חשבתי שאתה רוצה לעצור אותי". אמר. הבטתי על עצמי: קסדת אראי שחורה-צהובה? ג'ינס? ER ? שוטר? חייכתי. "טוב, אם עצרת, תצטרף לקפה?" שאלתי.

הוא יצא עם ההונדה שלו מירושלים לכיוון הבקעה, עלה לרמת הגולן, ומתכנן לבקר בראש הנקרה. לחזור דרך וואדי ערה. דיברנו קצת על אפנועים, לימודים, מטרות בחיים ונפרדנו. המשכנו לרכב זה אחרי זה, רוכבים את כל כביש הצפון לאורכו. רכיבה פשוט נהדרת, כשהוא מושך אותי למהירויות גבוהות ב-10% ממה שהייתי רוכב בלעדיו. בצומת כביש החוף הוא פנה צפונה ואני דרומה כשאנו נפרדים בהרמת אגודלים הדדית.

מתי מרעב והבטן קרקרה. עצרתי בנהריה וקניתי חומוס ופיתות. הגוף שלי כאב ורעד ממאמץ. באף רכיבת אופניים, קשה וארוכה ככל שתהיה, לא הרגשתי את העומס הגופני הזה. חיברתי את נגן השמע, ונתתי למוזיקה להרגיע אותי. עליתי על האופנוע, נותן ליד ימין ורגל שמאל לעשות את התפקיד שלשמו אלוהים ברא אותם, מתמסר לכאב הגופני, לשמחה שבלב, למוזיקה ולמהירות הנסיעה.

בבית

חניית האופנוע בבית הייתה "כאילו רגילה". פרקתי את הציוד והעליתי אותו הביתה.
כשנכנסתי, הכלבה שלי אפילו לא הרימה את הראש מהריצפה, והסתפקה בנענוע הזנב בתנועות קלות ימינה שמאלה. אחותי עשתה בדיוק אותו דבר, ושאלה "איך היה?" בלי להזיז עין ממסך המחשב. "חביב" עניתי.

קדימה! למקלחת! המים הקרים זורמים על גופי. הג'ינס המטונף הושלך לכביסה.

מסע כזה במכונית היה סתם לעוד נסיעה ארוכה. באופנוע זה מקבל מימד אחר, ואדם שלא רכב על אופנוע לא יבין או ידע זאת לעולם. אתה לא מבודד, אתה חלק ממה שקורה. הרוח הצידית דוחפת אותך, מנסה להפיל אותך מהאופנוע ואתה מתנגד לה. הכידון הוא המשך ישיר של זרוע היד שלך, בלי מנוע חשמלי באמצע. הבורות בכביש עוברים מהמתלה האחורי ישר לישבן, ומשם אל הגב – אין מושב עם קפיצים וריפוד בדרך. המנוע גועש מתחתיך – כשלו חם, גם לך חם. כשלו קשה, גם לך קשה. וכשאתה נופל, זה כואב.

עכשיו, במרחק של כמה שעות מהמסע הזה, הכל נראה דמיוני. כאילו הבוקר בשדה בוקר הוא ציור שראיתי, או מלחמת ההתשה שעברתי מול כוח הרצון, בחום הלוהט של כביש 90, זה רק סיפור מהאגדות. רק רגל שמאל, זו שנלכדה מתחת לאופנוע בחרמון, היא עדות כואבת לכך שהכל באמת קרה.
אלו היו 1400 ק"מ של כאב, מאמץ, פחד וזיעה, שהביאו איתם ריגוש כביר שישאר בזכרוני.
תמיד.

אורך מסלול כללי: 1400 ק"מ
הוצאות עקריות: דלק (6 תדלוקים, כ-450 ש"ח), אוכל.
מפות סימון שבילים לשימוש:
1,2,3,4,6,7,8,10,11,13,14,16,17,18,19,20
ציוד עקרי: אוהל, שק"ש, חצובה למצלמה, מצלמה, מפות, פנס, ערכת קפה, ערכת עזרה ראשונה, מים.
נקודות לינה (באוהל) אפשריות לאורך המסלול (חלקם בתשלום):
דרום: ביה"ס שדה בוקר, צל מדבר במצפה רמון, שמורת מצוק הצינים, ביה"ס שדה אילות. צפון: חורשת אוהל שלם במנחמיה, אכסניית טבריה, חורשת טל, שמורת חניתה, ביה"ס שדה הר מירון. אני מאמין שאין מניעה עקרונית לישון בכל חניוני הדרכים. חשוב לעשות את השיקול של הבטחון לאופנוע.
שווה לסטות ולטייל לאורך המסלול: בדרום – כביש 227 (מעלה עקרבים) – מפותל מאוד, תלול, ומאוד טכני. אך הנוף לא דומה לשום דבר אחר!
בים המלח, לעלות עם הכביש (הפניה צפונית למצפה שלם) לכפר הנופש של מצוקי דרגות. יש שם משטח אספלט ממנו ניתן לראות ביום טוב את כל ים המלח, ולעשות הפסקת רכיבה נהדרת.

אל החלק הראשון של הסקירה

מודעות פרסומת

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: