האינדיאני המהיר ביותר

"כשאני רוכב, אני חי בחמש דקות יותר ממה שאנשים אחרים חיים במשך כל חייהם". מנחה לאלוהי המהירות.

כתב: ג'אנגו

סקירת הסרט פורסמה במקור בפול גז באפריל 2006.

שנת 1971. בלילה סוער במחסן קטן ומלא בכלי עבודה בניו זילנד, נערכת פגישה בין קשיש סוער

רטרו, אספנות, גרוטאה, אינדיאני, ישן, פרופיל
האופנוע המקורי ששימש את ברט מונרו. אינדיאן 1920

לקולנוען צעיר ונסער. רוג'ר דונלדסון הצעיר, לימים במאי מוערך ("הבאונטי", "ללא מוצא","קוקטייל","איש הקדילק","השתול" ועוד), יושב פעור פה מול ברט מונרו, אחד האנשים המבוגרים ביותר שניתצו שיאי מהירות במישורי המלח שבבונוויל, יוטה, על גבי ה"אינידיאן" שלו, מודל 1920. התוצאה היא סרט תיעודי של דונלדסון אודות חייו ופועלו של מונרו שיוצא לאור ב-1972, "Offerings to the God of Speed" (בתרגום חופשי – "מנחות לאלוהי המהירות"). דונלדסון חיי מאז בתחושת החמצה. בראיונות עמו התבטא כי חש ש"הסרט לא עשה חסד עם דמותו האקסצנטרית והמוכשרת של ברט".

שנת 2005. דונלדסון מגייס את מעמדו והשפעתו כבמאי בינלאומי, סוגר מעגל ויוצר את "The Worlds Fastest Indian" (או בתרגום חסר השראה של המפיץ לעברית – "החלום המהיר ביותר") בכיכובו של אנתוני הופקינס בתפקיד ברט מונרו. הסרט מפגיש אותנו עם ברט מונרו בשנת 1963 כשהוא כבן 65(!). ישיש ערירי, עם פיח קבוע תחת הציפורניים, שחי במחסן קטן בעיירה לא פחות קטנה בניו זילנד, ומבלה את ימיו ולילותיו בשיפור ה"אינדיאן" שלו (וי-טויין מדגם "סקאוט", נדמה לי), וזאת כדי להגשים את חלומו הלא ממש ריאלי להגיע למישורי המלח שביוטה, ולשבור שם את שיאי המהירות ביבשה. בסיוע מועדון האופנועים המקומי וחבריו, מצליח לבסוף ברט לגייס את הסכום הנכסף של 2,000 דולר…

על אוניית מסע, עובד במטבח כדמי-נסיעה, מפליגים ברט והאינדיאני שלו לארה"ב על מנת להספיק להגיע בזמן לאירוע השנתי הקרוי "שבוע המהירות". פסטיבל בומבמלה של משועממים / מטורפים / פונדמנטליסטים של אלוהי המהירות / לוחמי ג'יהאד של האקסטרים – כל התשובות נכונות. כך נפתחת לה אודיסיאה מרתקת של נפש צעירה לנצח המסרבת להתבגר, כלואה בגוף זקן המאיים לקרוס, וסופה בהישג מדהים כנגד כל הסיכויים.

ראו, הופקינס זה הופקינס. נכון שהיו לו כמה מעידות כמו "דרקון אדום", אבל אף אחד לא יכול לקחת את זה ממנו. במבטא ניו-זילנדי די משעשע (מזל שיש תרגום, נשמע לפעמים כמו קלטית…) הוא נהנה לגלם דמות שחמושה באופטימיות בלתי נלאית, נחישות, תמימות, הומור, קסם אישי ולא יותר. וזה מספיק. באותה שנה, 1963, מונרו חוצה את קו ה-201.8 מייל בשעה, וקובע שיא עולמי לאופנועים עד 1,000 סמ"ק על גבי ה"אינדיאן" שלו, שכבר אז היה כבן יותר מארבעים כשהוא עצמו, ואני יודע שאני חוזר על עצמי – כבן 65!!! מונרו חזר לניו-זילנד כגיבור. מאז שב לארה"ב והתחרה עוד מספר פעמים בשנים שלאחר מכן ושיפר את שיאיו.

לאחר הסרט התרוצצו לי בקופסא שלל מחשבות פילוסופיות על אופנוענות, האדם מחפש משמעות ומהMunro 8.jpg לא… מטוב ליבי החלטתי לחסוך לכם אותן ורק לתאר שתי סיטואציות מהסרט שבעיני מגלמות בתוכן את המהות טוב מכל. בראשונה משוחח מונרו עם אינדיאני זקן, באמצע שומקום, לאחר שזה האחרון סייע בידו לתקן את הנגרר ששבק חיים. הצ'יף המקומט מסתכל בו ושואל למה כל זה? ומונרו בשיא הפשטות משיב בשלוש מילים: "הגמול הוא בעשייה". בסיטואציה אחרת, בשלב מוקדם יותר של הסרט, תוהה חברו הטוב של מונרו (הילד של השכנים) האם הוא לא חושש מהתרסקות כשהוא רוכב. אז מונרו אומר את המשפט שהוא תמצית העשייה האתגרית: "כשאני רוכב, אני חי בחמש דקות יותר ממה שאנשים אחרים חיים במשך כל חייהם". אם אתם עדיין מתלבטים אם ללכת או לא, אז כנראה שלא קראתם עד כאן.

למי שיחשוד בי שכאופנוען אני משוחד, אומר שבסוף ההקרנה הקהל הציני הישראלי, שרובו חסר כל קשר לאופנוענות, מחא כף. אולי זה לא מאסטרפיס של פליני, יכול להיות שנחמן אינגבר יקטול את המבנה העלילתי ואורי קליין מ"הארץ" יבקר את תנועת המצלמה בסצנה 4, אבל זהו סרט קטן, על אנשים בשולי החיים, שבאמתחתם אין דבר למעט חלום ורצון בלתי מנוצח להגשימו, והם עושים את זה. יצאתי מהסרט עם חיוך מרוח ואפילו גברת ג'נגו, שסובלת מדפיציט מצטבר בשעות שינה, לא נרדמה.

ברט עצמו יצא לפוש בשדות הצייד הנצחיים ב-1978, כשהוא בן 80, לא לפני שקבע את השיא לאופנועים אוירודינמיים עד 1,000 סמ"ק, שיא שטרם נשבר עד למותו.

קישור לסרט המלא:

http://www.dailymotion.com/video/x3qmd4g

מודעות פרסומת

תגובה אחת

  1. ab2102plus

    סיפור מדהים המנפץ את גבולות הגיל והמהירות
    ומוכיח כי אין גבול ל.. אהבה.

השאר תגובה