מספיק עם הבינוניות – האם אנחנו זוכרים איך זה לרכוב בלי לשלוף את המצלמה? איך זה להנות מהרכיבה בלי להעלות סטטוס עדכון מייד כשמורידים את הקסדה? תזכורת שפעם היה אחרת וגם יכול להיות בעתיד
כתב: ניר סעדו
והיו גם תקופות שחיינו את הרגע. שרפנו, שאפנו, הסנפנו, שתינו ועשינו את כל מה שנגע בקצות האצבעות. "אוטוטו זה יתחיל" אמרנו. בלי ששמנו לב חלקנו פתחו מבערים והפכו לנקודה באופק. מצליחנים כאלה, עם תמונות בפייסבוק ממקומות אקזוטיים, וציוצים שנונים בטוויטר.
בילדות הרגשנו שנוכל לעשות הכל. מתי בדיוק הפכנו להיות העתקים חיוורים ומפוזרים של עצמנו? היו לנו שאיפות גדולות בטקס סיום התיכון, בטקס מסע הכומתה, בבה"ד 1 או בסיום התואר עם הכובע המטופש. הרוח לקחה את כל התקוות ופזרה אותן בחוף הצוק באיזה אחר הצהריים של יום שישי אחד, כשלא שמנו לב.
משהו השתבש. הפכנו לאקסהיביציונים. נרקיסיזם המושג באמצעות תחומי היצירה השונים: מוסיקה, תנועה, פריימים והמילה הכתובה. לא כולם מספיק מוכשרים אז על ידי טקסטים ותמונות מביכים יותר או פחות, ניתן לתעל את ההפרעה דרכם. הלייקים, התגובות והשיתופים, הופכים את פסטיבל האוננות מול המראה ללגיטימי. גרוע מכך – כמו תופעת פידבק מעולם הסאונד, זה רק הולך ומתעצם ככל שאתה מתמיד בזה. זה עובד ביחס ישר: ככל שאתה מאוהב בעצמך יותר, כך אתה מקבל פחות את השונה.
הבהייה האין סופית במסכים מוחקת את כל מה שאמיתי ומזוקק. מחצינה דמות וירטואלית פיקטיבית. הרוב מזויף ונעשה במטרה לטפח את הדמות הווירטואלית כפי שהיא נתפסת בעיני אחרים.
רוב האנשים מזדיינים פחות, אבל מדגמנים ומראים יותר סקס מאי פעם. יש כאלה שכבר שלא יכולים להיות עם עצמם לבד. האותנטי נדחק החוצה, והיקף צריכת הכדורים הפסיכיאטריים בנסיקה. חשיפה אמיתית היא כזאת שלוקחת את הקהל למסע שבסופו, קצת כמו ה"תפסן", הוא היה רוצה שתהיה חבר שלו. וכן, אפשר לעשות את זה גם בלי לשים את הלב שלך על הדפדפן ובלי לצאת פאתט.
בשלב מסוים יש התפכחות. אתה מבין שהדברים החשובים באמת קשורים לאלה שאתה אוהב. אתה מפסיק להתנהג כמו זין ולשרוף את הגשר אחרי הדבר הראשון שלא מוצא חן בעיניך. ה-Side Effect של התהליך משבח את מי שאתה עשרות מונים. השאיפה שלך להישאר צמא לתובנות ולא לנוח על זרי הדפנה הופכת את החשיפה לפחות מביכה.
כבר עשור שרובם מחפשים תכלית. הולכים, חוזרים, רודפים אחרי מה שהבטיחו להם כשיהיו גדולים. אסירים בבית הכלא הדמיוני שבנו לעצמם. הם מסובכים. מפחדים מ"לבד", מפחדים מ"ביחד". על מה את חולמת כשאת נוסעת לבד באוטו? על מה אתה חושב כשאתה דוהר בלילה על האופנוע? אתה כל כך עסוק בלהסתיר ששכחת ליהנות מהדרך.
והדרך כל כך יפה שיום אחד תביט לאחור ותתחרט שלא האטת והסתכלת לצדדים. כל כך הרבה פרטים שפספסת כדי להגיע למחלף, רק כדי לגלות שהכביש המהיר אף פעם לא נגמר. ואת, את יודעת מה טוב לך. אז למה שוב להיכנס ללופ שהיציאה ממנו כרוכה בעצבות. כל הרעש באוויר באמת שווה את הריגושים הזולים שאת חווה?
האמת שכן. והאמת שמסכים אתך. אם להיות קצת קיטש – בדיוק כמו אחרי נסיעה ברכבת הרים: את גם תרצי להקיא מזה וגם תרצי עוד. מתישהו סף הריגוש ינסוק מעלה ותביני שמגיע לך משהו אמיתי יותר. יציב, כמו של גדולים. יש תובנות שכבר שקעו מזמן בתודעה, ורק כעת מניעות תהליכים של שינויים בהרגלי "את צריכה".
אז אולי מספיק עם הבינוניות? הסאונד מעולה אבל המוסיקה גרועה. המסעדה מעוצבת כמו חלום אבל האוכל פשוט לא טעים. זה התחיל כשהחלקנו את הגליצ'ים הקטנים. זה יגמר כשנוריד את מדד הציניות והרוע, ונעלה את מדד הסובלנות וטוב הלב.
השאר תגובה