לאחר שהחזיק, לצד אופנוע יפני מיושן משנות ה-90' גם אופנוע איטלקי חדיש ועמוס בטכנולוגיות, חבטה האמת בפניו של טל. השלמות העיצובית והתכנונית של האופנוע החדיש, לצד יכולות טכנולוגיות גבוהות, לא משתוות לאופנוע שמשדר תחושות היישר לישבן הרוכב. יש שיקראו לכך "אופנוענות טבעית". יש שימצאו ברעיון שורשים לפילוסופיה יפנית עתיקה בשם קינצוגי.
כתב: טל קורן
בתרבות היפנית יש פילוסופיה הנקראת Kintsugi (קינצוגי). בגדול, רוח הפילוסופיה סובבת סביב הרעיון שכאשר חפץ כלשהו נשבר, יש לאחות את החתיכות שלו עם תערובת המכילה זהב. השבר הוא חלק מההיסטוריה של החפץ. לכן, לא צריך להסתיר את קווי הנזק אלא דווקא להדגיש את השבר ואת התיקון שעבר. ע"פ הפילוסופיה הזו, הכלי הופך להיות שלם יותר לאחר התיקון. באופן כללי ניתן לומר כי התרבות היפנית מכילה פילוסופיות דומות של של קבלת פגמים וחוסר שלמות.
חצי שנה נסעתי על אופנוע חדש, 2016 כזה, חלק חזק וחד. מתלים מצוינים, צמיגים רחבים ודביקים עם חתך שמפיל אותך לכל פניה בכיף של לונה פארק. מנוע איטלקי חזק שמשפיל בעלי טימקס בין רמזורים. למדתי מהי גרגרנות ובאס של מנוע שני צילינדרים בתצורת V. תצורה שנוהמת ובועטת.
הרכיבה הפכה לקלה ומהירה יותר. המרחקים איבדו משמעות. טיול לרמת הגולן או קפיצה לבירה בפלורנטין שקולים זה לזה ברמת כאבי התחת והגב. כמעט ואפשר לפטר את שריתה מטיפולי השיאצ'ו.
קינצוגי
בהתחלה זה היה מגניב. אבל לפתע הפנמתי שהאופנוע הפך לכלי תחבורה ותו לא. הלו? על זה לא חתמתי פה! אופנוע שמרגיש ככלי תחבורה ולא יותר מכך, גם לא מבחינת הרגש, הוא בעצם קטנוע, לא?
זה המקום לעסוק בכך שבמחסן יש לי עוד כמה צעצועים, נבלות ישנות ואהובות.
עד הגעתו של האיטלקי המתוקתק, ליווה אותי ברכיבות הכביש "און אנד אוף" למשך יותר מעשור סוזוקי 600. רוק שנות התשעים שכזה: קירור אויר שמן, כידון קליפ און ותזמורת ארבע צילינדרים בשורה מאגזוז יושימורה. כל תקופה הוא מקבל ממני תחפושת שונה, כיד הדמיון וזמני הפנוי. לפעמים מחוסר שביעות רצון ממראהו, לפעמים כי אין ברירה וצריך לתקן נזקים. האחרונה מפניה מהירה מדי בכביש רטוב באזור ים המלח שנגמרה בניצוצות. ובלי קשר, כמו הילדים, גם הוא אוהב לדמיין לפעמים שהוא סופר הירו.
חשבון הבנק לחץ
בסופו של דבר חשבון הבנק לחץ, ומישהו במחסן היה צריך לומר שלום. האיטלקי החדיש הפך חזרה למספרים חיוביים בחשבון הבנק. מבלי להצטער ליותר מרגע, ניערתי את האבק מהבנדיט 600 בן העשרים.
שם עכוז על המושב, לוחץ על כפתור ופותח בזעקת גז אלימה. נכנסים לתנוחת קמיקזה והלב מתרחב עם חיוך מחדר לחדר. הנה שוב חווית רכיבה. כזו שדורשת את כל כולך לתוכה. שכח מלשמוע מוזיקה ולנמנם על הכידון. פה באת לעבוד!
עכשיו אנחנו, הוא ואני, אני והוא, בקשב מדיטטוני מוחלט. נדרשים לחיות את הרגע ואין פנאי לשום תהליך מחשבתי אחר בתוך הקסדה. אין טכנולוגיה מתקדמת שתשמור לי על התחת. אין מערכות שישמרו עליי מפני עצמי. אבל כן יש פסי זהב ששזורים לאורכו ורוחבו של הכלי. שומרים על כל האופי הזה שלו, אצור בפנים.
למדתי לרקוד איתה סלסה
אני מגיע בכוונה מהר מדי לפניה צפופה ועושה בראש אלף ואחד חישובים: מתי צמיגי ה-150 הדקיקים והזולים יאבדו אחיזה? איפה נקודת הבלימה המתאימה בהתחשב במהלך המעט ספוגי שבידית? ואל תשכח את הקטע המת ברגלית הברקס שעוד לא כוון כראוי!
שלדת הברזל השמנה והקצרה מתעוותת קלות, אבל מזמן למדתי כבר לרקוד איתה סלסה בתנועות אגן מצליפות. שרדנו את השבירה ופותחים גז בהילוך נמוך לכדי התעללות. שוב יש לקחת בחשבון את בעיטת הכוח ובעיית האחיזה בצידוד. בוםםם הבנדיט צווח קדימה ואני איתו.
הבנתי. בשבילי חדש זה מצ'עמם. אני צריך נשמות עתיקות ואופנועים עם אופי. כאלו שנשברו והורכבו, הכירו רוכבים וראו עולם. כאלו שעושים לך מבחן קבלה, מצפים לכבוד ומכבדים אסרטיביות וכוח. חנונים הם משגרים מעליהם בבעיטה.
נאחז בקושי בקרעי זהב
בשביל מי שצמח מ"נבלות",רכיבה היא קודם כל תפעול מסובך של כלי מכני. תחושת נהג קטר ובו עשרות ידיות כפתורים. ואל תשכח להוסיף בדיוק את כמות הפחם שנדרש לתנור ולצפור לעגלות שחושבות לחצות את השביל.
רק על הבנדיט שלי שנאחז בקושי בקרעי זהב שמחברים אותו יחדיו, אני מצליח להעלם. ולהתעורר לחיים.
מעולה!
מעניין מה היית כותב אם זה היה שש מאות עף 🙂
מתחבר לכתבה, בעצמי צמחתי מנבלות כאלה וסוף סוף הגעתי לכלי "מודרני" וויסטרום 650 שנת 12.
באמת חסר קצת ריגוש, הוא קומפטנתי בכל מה שהוא עושה וזה גורם לי או לעשות שטויות או להרדם.
ברגע שכבר לא אצתרך להרכיב ביום יום רוב הסיכויים שאבנה לי מכונה מעניינת על בסיס איזה סופרספורט ישן