אפריליה טואונו 1100, 4 צילינדרים בתצורת V וביניהם ההמון אדרנלין. המון!
אני די בטוח שאני לא רוכב האופנוע הראשון שפותח את מנעולי האופנוע בשעה 5 לפנות בוקר, ביום של חופש, רק כדי לצאת למרוץ נגד השמש. מי ינצח? חרמנות הרכיבה והשעון הביולוגי שהעיר אותי כדי להתחרות, או הזריחה שצפויה להעלות מעל המדינה בעוד כשעה וחצי?
ראיתי כבר זריחה אחת או שתיים או שמונה בחיי. ואני לא מדבר על כאלו שהציצו מפתח האוהל. או על זריחות שפתחו יום נוסף מתיש ומעייף, במסגרת הטירונות או הקורס בצבא. זה אתר דו גלגלי ולכן נספרות רק אלו שקמתי בעבורן במיוחד, מרצוני החופשי וללא הצמדת אקדח לרקה. כאלו שרכבתי על אופנוע בעבורן, לקצה המדינה.
בד״כ עשיתי זאת ברכיבה משותפת ולרגל מאורע כזה או אחר. אבל הפעם, זה היה שונה: הפעם זה היה לבד. ובלי שום סיבה מיוחדת. לא "רכיבת מצדה" ולא "רכיבת ראש השנה/פסח" או מאורע אחר. סתם השכמה מוקדמת מדי ביום חופש (חג) וההכרה כי יש לי אופנוע ממש מגניב בחנייה כרגע, שצריך לגמור לו הרצה. סיבה מספיק מרגשת לצאת מהמיטה ומהבית, לא?
אפריליה טואונו לצד גמל עייף
רגע לפני היציאה מהבית, בשלב ההתארגנות, היה לי את השכל לזרוק בתיק גם חולצת פליס ארוכה ומחממת. 3 דקות בלבד לאחר היציאה, כבר לבשתי אותה מתחת למעיל הרשת הקייצי, שכולל בעיקר הרבה חורים שמאוחדים לכדי מעיל בכמה חוטים. לעזאזל, איזה קור! לצערי, הכפפות הדקות, שלפתע גיליתי כמה פתחי אוורור יש להן, לא מצליחות לעצור את הטמפרטורות. אני מוריד גובה מתחת למשקף הזערורי שמלפנים, ונותן יותר גז. איש חכם אמר פעם שהרוכבים לעולם לא יצליחו לפתור את המשוואה ולמצוא את האיזון: האם לרכוב יותר לאט כדי שיהיה פחות קר או לרכוב יותר מהר ושיהיה אומנם יותר קר, אבל בכמה שפחות זמן.
כשתכננתי בראש את המסלול, לא הייתי בטוח ביכולתי להיזכר בתוואי. לא רכבתי אותו פעמים רבות, ובטח שלא לכיוון מזרח. אבל כשאני יוצא מירושלים ומתחיל לגלוש מטה אל הים, עולים בי זיכרונות מרכיבות שונות: הנה הפנייה שבה עצרנו, טל זהר ואני, במבחן למולטיסטראדה הראשון בארץ, לצלם רכב שהשתפד (אין מילה נכונה יותר), על גדר בטיחות לאורך 10-15 מטרים. והנה הפנייה בצד השני, שבה עצרתי עם החברים לעזור לרוכב CBR600 שהחליק בחזרה מרכיבת מצדה בערב ראש השנה. והנה נקודת התצפית בה עצרנו להצטלם בטיול בן יומיים עם חברים לים המלח. והנה תחנת הדלק בה עצרנו באמצע טיול אנדורו מתמשך, כדי לתדלק ולהצטלם לצד גמל עייף.
מכחול עמוק לתכלת בהיר
וואלה, אני דווקא לא כ"כ דפוק כמו שחשבתי. עולה בי ההבנה שאני לא רק זוכר את המסלול, אני גם זוכר לא מעט חוויות רכיבה ממנו. מחייך לעצמי בקסדה בתחושת ניצחון קטנה, ומציץ לכיוון השמיים כדי לראות כמה מוארים הם והאם יש לי עוד סיכוי להגיע ולראות את הזריחה ללא קסדה על הראש.
עוצר בתחנת הדלק שבצומת הלידו לתדלוק מהיר. ב-20 הדקות האחרונות השמיים שינו צבעם מכחול לעמוק לתכלת בהיר, ואין הרבה זמן. בשלב התדלוק, אני קולט שרכבתי ברציפות במשך כמעט שעה, ושום שריר לא כואב. למעשה, אני מפומפם אדרנלין ומת לחזור כבר למושב האפריליה שאיתי.
מאוהב באופנוע הזה
עוד לפני שטיפת הדלק האחרונה נכנסת פנימה, זולגת לי ההכרה כי אני ממש מאוהב באופנוע הזה. לא פחות. רכבתי על המון אופנועים טובים בעבר, אבל ה-אפריליה טואונו 1100 שאיתי, גרם לי להתחיל לחשוב איך אני מממן רכישה של אחד שכזה, לעצמי. מאז הרכיבה על הסופר דיוק 990 ב-2007, לא הרגשתי כך לגבי אופנוע כביש. וזה בטח אומר משהו לגבי התאמתו של האפריליה עבורי.
ממשיכים ברכיבה נמרצת על הכביש היורד מצומת הלידו דרומה – השמיים כבר די מוארים, אבל שמש של ממש, עוד אין. המטרה עדיין מרגישה לי רחוקה: "מצוקי דרגות", 200 מטרים מעל לגובה פני שלולית המלח, ובערך באמצע האגם המתייבש, מבחינת קו הרוחב. יותר חשובה ממצוקי דרגות היא הדרך המובילה לישוב המבודד הזה. מצוקי דרגות ממוקם בסופו של כביש מפותל כהוגן וסלול באספלט חדש ומשובח.
כמה משעמם לשרת שם
הנה המחסום והחיילים באמצע הכביש. מעולם לא חשבתי לעומק מה באמת הם עושים שם וכמה זה משעמם לשרת שם. אני עוצר לידם, ממש היכן שמתחיל הכביש המטפס למצוקי דרגות, והופך לנקודת עניין עבורם. בכל אופן, בסה"כ 6 בבוקר בשביל לראות כאן רוכב אופנוע יחיד.
זורק מבט מעבר לכתף כדי לוודא שהשמש עצמה עדיין לא מופיעה מעל הרי מואב שממול. מוודא שעדשת המצלמה נקייה מחרקים מתאבדים. מהדק את הרצועה בתיק שהציקה לי מאז היציאה מתחנת הדלק. סוקר את לוח השעונים כדי לוודא שכל הבקרות וכל מערכות הבטיחות פעילות ועובדות לפני שאני נכנס לכביש המתעקל. בכל אופן, מדובר על אופנוע עם 175 כ"ס. ובהרצה. גם של הצמיגים. והוא לא שלי (עדיין?). ואין ביטוח מקיף. והוא עוד לא נבחן ע"י אף מגזין או עיתון. והוא לא זול. ואני אחרי לילה עם מעט שעות שינה. כל הסיבות כדי לעלות את הכביש באופן שקול עם כל גיבוי אלקטרוני אפשרי.
ים המלח ברוב תפארתו
הרכיבה מעלה היא תענוג אדיר. מזג האוויר מושלם, התאורה גם. הכביש ריק לחלוטין והאופנוע הספציפי הזה עושה את הרכיבה לקלה במיוחד. אחרי כמה פניות נגלה ים המלח ברוב תפארתו תחת אור הזריחה המשתקף מן המים והשמש עצמה? עוד לא בשמיים. יש לי סיכוי להספיק.
למעלה. הגענו למעלה. "הגענו בזמן" אני אומר לעצמי בתוך הקסדה. וקולט לפתע, שזה בלשון "רבים". התחלתי לראות את האופנוע, פאקן אפריליה טואונו, כשותף מלא לרכיבה הזו. אני רואה את התחרות הזו כאילו היה לצידי שותף אמיתי. אנחנו שניים. "אנחנו" חונים לצד הכביש, בדיוק בנקודה בה תכננתי לעצור כשעוד התלבטתי במיטה אם לצאת לרכוב או לא. שולף את הסלולארי לכמה תמונות טרום זריחה וכמובן לסלפי מסורתי, כנדרש בימי פייסבוק אלה. בכל אופן, יש כאן איזו טיפה של גאווה בכך שניצחתי את השמש והגעתי לפניה אל היעד.
אפריליה טואונו, אני וסיפורי גבורה של הלילה
דקות ספורות לאחר שהגעתי, הציצה השמש מעל ההרים שבגדה הנגדית, בירדן. עשיתי את זה! עוד סשן של צילומי סטילס ווידאו כדי ליהנות מהצביעה המיוחדת שפרסה השמש על כל האזור ועל האופנוע, והופ! מתארגן לחזרה למרכז. עכשיו מטרה חדשה ואולי אף יותר קשה מלהשיג את השמש: להיכנס הביתה לפני שבני הבית מתעוררים ושמים לב להיעדרותי.
לא הצלחתי. אבל לפחות כשנכנסתי הביתה, קיבלתי חיוכים, ברכת בוקר טוב, ארוחה ואוזן קשבת לסיפורי הגבורה של הלילה.
המטרה המטופשת ששמתי לעצמי לפני מספר שעות כשעוד התהפכתי מצד לצד במיטה והתלבטתי אם לצאת בכלל לרכיבה, הושגה. אודה ואתוודה כאן לעיני כל: הייתה תחושת סיפוק לא מעטה, בטח ובטח כשכל כך נהניתי מהרכיבה. ומהרכיבה לבד. ומהאופנוע. ומזה שיצא מזה הרבה "ביחד". ונהניתי גם מהנופים, הצבעים וממזג האוויר המעולה. אי אפשר שלא להמליץ בחום, למרות חוסר האחריות הגלום ביציאה לבד על האופנוע באמצע הלילה מבלי לומר לאיש. אי אפשר שלא להמליץ מדי פעם על רכיבה לבד. לגמרי לבד.
תמונות ומייד אח"כ, סרטון:
עד לים המלח ובחזרה כדי לראות הזריחה, בפחות מדקה וחצי:
אים לא נממש חלומות…איך נחיה?