שם בחוץ על אוכף האופנוע, אין מקום לסמארטפונים, וואטסאפים ומחשבות שלא נעות ב-150 קמ"ש צפונה. כל שנייה מחולקת למקסימום פריימים שהמוח שלך מסוגל לחלק, לעבד ואז להדביק בחזרה לחתיכה אחת מהודקת.
כתב: שי לב מ-Racetrack.co.il (קישור לדף הפייסבוק)
על אוכף האופנוע
כל מטר וכל מעלה. כל טיפת דלק אוקטן 100. וכל פתיחת מצערת קטנה על פיסת אספלט שדומה לקו קצת ישר. כל מילימטר של מהלך מתלים וברקס אגרסיבי שמרים גלגל אחורי למצב נוגע-לא נוגע. מגרד מהירות מ-250 קמ"ש. כל חתיכת גומי רך שעולה כמו חצי חודש שכר דירה. גומי שמסתובב לו בנסיון נואש להאחז באספלט הנושך, מתפלל לחזור לידיו המחבקות של מחמם הצמיגים בסוף הסשן.
את כולם אתה אוסף על אוכף האופנוע. ביחד לתוך קטע מרוכז מאוד. את סך כל המאמץ הזה בשביל פסגה אחת קטנה. כל אלמנט מהארסנל שהשתמשת בו מבטא אותך. במילים שלא אמרת, בצרחה שלא צרחת והצחוק שלא צחקת. גם הדמעות שלא בכית שם. כשחזרת מלא תקוות מסשן, רק כדי להתרסק אל תוך המציאות הלא רחמנית. זו שפולטת תוצאה יבשה, מסכמת מציאות ספוגה ברצון טוב.
אבל כבר ידעת מראש שלא הפסגה היא המטרה, אלא רק האמצעי.
זה רק הוא ואתה במסע, בניסיון לייצר את ההקפה המושלמת. רק כדי לנסות לשפר אותה בהקפה הבאה לאחת יותר טובה. ואם זה לא החיים, אז מה הטעם בכלל?