למה אנחנו זועמים בכביש? הרי הכל ידוע, בהכל נתקלנו בעבר, שום דבר לא חדש. וזה לא משנה אם אתם נוהגים ברכב או רוכבים על אופנוע: אם יש לכם רישיון יותר משנה בכבישי ישראל, הרי כבר ראיתם (או עשיתם בעצמכם), הכל. אז למה אנחנו מתעצבנים כל פעם מחדש?
קרה לכם שעמדתם בפקק עם מכונית, ומישהו חתך את כולם? עקף מהשוליים או מהנתיב הפנוי שמשמאל, ונכנס לפני התור? איזה חרא בן אדם, הא?
קרה לכם שנורא מיהרתם לפגישה בעבודה, למוסך, שהייתם מתים לשירותים כדי להשתין, שלא יכולתם להתעכב ונאלצתם לחתוך את התור שלפניכם? וכל האנשים האלה שמתעצבנים מאחוריכם, צועקים או מצפצפים ואולי – השם ישמור – גם מקללים: ראבאק, מה הם עושים עניין? זה פעם אחת בשנה (גג!) וזה באמת דחוף הפעם. מה, לא ככה?
הכל עניין של פרספקטיבה
יצא לכם לחכות לטינאייג'ר הפרטי שלכם? אותו אחד שגידלתם מגיל אפס ועכשיו, אחרי שנים של גידול קפדני, חינוך מושקע והמון תשומת לב, הוא מאלץ אתכם לחכות לו ערים עד שלוש או ארבע לפנות בוקר? לא להשיג אותו בסלולארי, לקלל, להתעצבן, להישבע שלעולם לא תתנו לו לצאת יותר עד מאוחר או שלפחות להפסיק לתת לו דמי כיס ואפילו להרהר אם לפנות למשטרה? ואחרי זה, כשהוא חוזר, לגלות שהוא בכלל לא חשב שזה כזה סיפור גדול? שהוא בכלל לא מבין למה אתם מתרגשים מהעניין? “הסתובבתי עם חברים" הוא מפטיר מעבר לכתף שמוטה מאדישות
יצא לכם להיות טינאייג'רים ולשבת עם החבר’ה במסיבת רחוב פרטית משלכם, עם גרעינים או בלעדיהם, עם פחית XL או בלעדיה ואולי אפילו עם נרגילה? ועכשיו תגידו ת'אמת – כשישבתם שם על הספסל בגינה הציבורית, חשבתם על אבא ואמא בבית?
פרספקטיבה של זעם בכביש
גם אתם נהגתם פעם בכביש ולא שמתם לב לרכב שהאיץ מימין. גם אתם עצרתם פעם בקו העצירה מטר אחד יותר מדי וגרמתם לתנועה שמגיעה מהצד לסטות כדי לא להוריד לכם את הטמבון שמלפנים. גם אתם לא שמתם לב פעם כשהרכב התחיל לסטות אט אט לתוך הנתיב שלצדכם, עד שצפצוף עצבני גרם לכם להסיט את ההגה בחדות ולהחזיר את הרכב שלכם לנתיב. גם אתם הורדתם פעם את העיניים מההגה כדי להסתכל על היושב\ת לידכם או כדי לבחור שיר אחר במערכת הרכב. אף אחד מאתנו לא מושלם.
הרגע הזה שבו אתם מצליחים להוריד משקפיים ולזכור למה הצד השני מתנהג ככה. או לפחות מהי הסיטואציה שהוא חווה כרגע, ההרגשה שחוויתם בעצמכם כשהייתם שם במקומו – זה הרגע שבו אתם באמת מסוגלים לקחת את הדברים בפרספקטיבה הנכונה. לראות את הדברים כפי שהם, בלי פרשנות אישית. יאפשר לכם להפסיק לכעוס, להוריד את המסך השחור מעל העיניים ולנשום. אולי אפילו לסלוח ולהחליט שאין טעם בבעיטה הגונה במראה של אותו נהג ואין טעם לצרוח קללות על עיסוקה העתיק של אמו.
אנחנו לא זועמים בכביש. אנחנו זועמים. נקודה. סיר הלחץ פוגש אותנו בכל רגע ורגע בו אנחנו באינטראקציה עם אנשים ואנחנו זועמים עליו כי לתוך תבניות החיים האלה אנחנו גדלים. אנחנו לא פראיירים לא לשכוח. אין לנו שום עזרה מהסביבה הקרובה או הרחוקה, איננו מדינה סובלנית,סבלנית ותרבותית ( אולי במידה). ולכן העבודה העצמית המוטלת עלינו גדולה הרבה יותר. לגמרי לא בלתי אפשרי.
כן אבל נהג שחותך אותך בפניה בתוך הנתיב שלך זה משהו שלא מתקבל על הדעת וזה קורה המון במדינה שלנו , נהגי הפחיות לא יודעים מה זה תרבות נהיגה
פוסט שאני כל כך מזדהה איתו, הלוואי והייתי יכול להרגיש כך גם בתחילת דרכי, לשמחתי, בגיל מסויים הבנתי שרגשות בכביש רק מסכנים אותי. נהג חכם צריך להשאיר את הרגש בבית (לא מדבר על הנאה מרכיבה) ולשמור על עצמו, גם באוטו אגב לא רק באופנוע. לאט לאט תגלו, שהחיים בכביש גם יותר נעמים עבורכם כאשר אתם לא מקללים וכועסים. שאתה זועף וכועס, אתה לרוב מתבשל במיץ של עצמך, ומשלם על כך. גם שהחזרת, בעטת, שברת, רק סיכנת את עצמך מאירוע של כמעט ונפגע, יצרת סיכון לעוד אירוע של כמעט ונפגע. מיותר, חבל.