מפתחות אופנוע הסוזוקי

קטסטרופה פרטית: אופנוע הסוזוקי GSXR-750 שלי אבד לנצח

אופנוע הסוזוקי שלי אבד לנצח. אלו היו אולי רק "ברזלים" על גלגלים אבל כרגע, בזמן כתיבת משפטים אלו, הכאב עדיין חד מכדי להתייחס לכך בהיגיון ובשיקול דעת. הנה לכם הסיפור הקצרצר על המקרה שהיה. על איך שהחלום שהיה ברשותי, נהרס לתמיד בידי חלאות אדם.

בום חזק באמצע תשעה באב

בשעה 4 בבוקר תשעה באב, נשמע "בום" חזק בשכונה ומישהו החל לצעוק ברחוב. פקחתי רבע עין וחזרתי לישון. כשהמשיכו הצעקות, אשתי קמה וניגשה לחלון. "מה קרה?" שאלתי אפוף שרעפים. "צועקים שיש שריפה בבניין", היא ענתה, סורקת עם עיניה את הקומות מעלינו ומתחתינו, ומנסה להבין לאיזה בניין מתכוונים.

קמתי גם אני ונעמדתי לצידה. פתחתי את החלון לרווחה – הרחוב היה שקט. רחרחתי בתשומת לב, מחפש ריח עשן – ו…כלום. אשתי, שבינתיים יצאה מהחדר קראה לי להציץ גם מהמרפסת שצופה לצד השני של הבניין. הלכתי אחריה וניגשתי להסתכל. כבר לא הייתי צריך בכלל לפתוח את החלון. מבין התריסים ראיתי אור כתום מרצד על הבניין ממול. מיד הבנתי היכן הלהבות ומה בדיוק בוער מתחת לבניין שלנו.

אופנוע הסוזוקי שלי עולה באש

"שיט! שיט! האופנועים! זה איפה שהאופנועים חונים!" צעקתי וטסתי מהבית. לא יודע על מה חשבתי ומה בדיוק האמנתי שאוכל לעשות. ירדתי במדרגות במהירות עצומה, חולף על פני שכנים עם עיניים חצי עצומות שיוצאים לברר על מה ולמה הרעש, הצעקות ורעשי הפיצוץ. יצאתי מחדר המדרגות ופניתי לכיוון חניית הדו גלגליים של הבניין. אם חשבתי שמדובר אולי על אופנוע אחד שאחזה בו אש ואולי אוכל להתגבר עליה עם מים מחדר האשפה, התבדיתי.

כל שלושת הכלים בחניית הדו גלגליים של הבניין, בערו כשהלהבות מלחכות את תקרת החנייה. התקרבתי ועמדתי מולם כשאני אוחז את ראשי ב-2 ידיי. לסת שמוטה, עיניים פעורות לרווחה ובלי אוויר בחזה. אני בהלם ולא מאמין. כמו יד ענקית שלוחצת על הלב ומועכת חזק ככל שההכרה בכך שהאופנוע אבוד, מחלחלת פנימה.

רעש פיצוץ ממיכל הדלק של הקטנוע שבער קרוב אליי, הקפיץ אותי לאחור והחזיר אותי למציאות. "תזמינו מכבי אש! שמישהו יתקשר 102!" צעקתי. בשלב הזה כבר ברור לי שהכלים עצמם אבודים. היה חשוב למנוע מהאש להתפשט לשאר הרכבים החונים ולבניין עצמו.

דחוף ל-102

לקח לפחות 10 דקות מהרגע שבו התקשרנו למכבי האש ("אנחנו יודעים, כבר דיווחו. אנחנו בדרך"), עד שהגיעו זוג כבאיות. הקדימו אותם 2 ניידות משטרה, 2 אמבולנסים, קטנוע של איחוד הצלה, רכב של זק"א (?) וטנדר אחד של מכבי אש. אומנם הוא פרק מעליו שני לוחמי אש לבושים וממוגנים כהוגן, אך אלו היו ללא מטפים \ צנרת רלוונטית לכיבוי. זה כבר לא באמת היה משנה: בשלב הזה האופנועים בחנייה היו למעשה אבודים.

הבניין כולו פונה מהדיירים, כשהכבאים רצים בין הקומות ומוודאים שכל הדירות פנויות. תושבי הבניין התנקזו לרחוב, לבושים בבגדי השינה שלהם, עם ילדים קטנים על הידיים, עם שאלות ואי ודאות כללית לגבי מה קורה.

החקירה המשטרתית של חוקרי הזיהוי הפלילי לא הסתיימה נכון לכתיבת שורות אלו. הסיבה בגינה לא שלחו חוקר שריפות, גם לא ידועה לי. מה שאני כן יודע הוא שהכיוון שנראה ככזה שאותו בודקת המשטרה, הוא הצתה בזדון. כזו שנעשתה, כביכול, כנגד השכן בעל קטנוע הג'וירייד 200. זו אגב, גם ההערכה של בעל הקטנוע עצמו שיש לו "חשודים" פרטיים משלו, אחרי שלפני מס' חודשים אותם חשודים "כיבדו" אותו בחיתוך צמיגי הקטנוע. מאחר וחלאות ידעו אז שיש מצלמות בבניין, הם עשו זאת עם קסדות על הראש. אני מעריך שזה גם מה שחוקרי המשטרה יראו הפעם ב-DVR שלקחו מהבניין בסיום האירוע.

הקטנוע שהוצת עמד בצמוד לאופנוע הסוזוקי GSXR750 שנת 1986 (אספנות) הפרטי שלי, ולידו אופנוע נוסף. האש מהקטנוע אחזה גם בהם וכילתה את שניהם לחלוטין. בנוסף, נגרם נזק לרכב חונה ולנגרר אופנוע ים לא רחוק מהם.

נשמה טוטאל לוסט

יש שיגידו, ובצדק למען האמת, שאלו רק ברזלים. אוסף של פלסטיק ומתכת, מנוע וגלגלים ולא יותר. רק נזק כספי ולא יותר ואיזה מזל שלא היה פגיעות בנפש. ואני מסכים. כי בפועל, זה אכן מה שהם.

אבל עבורי באופן אישי, שימש אופנוע הסוזוקי הזה גם כמקום האחסנה של הנשמה שלי. היא הייתה קבורה שם עמוק בין קורות שלדת האלומיניום הדקיקות. אלו נמסו (!) בחלקן הגדול מעוצמת האש והלהבות, התקפלו ואף התאדו ונעלמו..

מעבר להשקעה הכספית הרבה באופנוע לאורך השנתיים האחרונות ובשיקומו למצב שאפשר רכיבה ספורטיבית כלשהי, הרי שהוא היה עבורי בעל ערך סנטימנטלי גדול. הן מבחינה אישית-היסטורית, שכן זה היה האופנוע אשר דחף אותו לעולם הדו גלגלי כשהייתי בשנות העשרה לחיי, והן מבחינת ההנאה שהוא הסב לי.

חברים ומכרים ששמעו על השריפה וידעו כמה אהבתי את האופנוע הזה ספציפית וכמה הייתי מחובר אליו, אמרו לי שהם משתתפים בצערי. ממש כאילו איבדתי בן משפחה קרוב שעליו אני מתאבל.

כואב

היו בבעלותי אופנועים רבים לאורך השנים, אבל אף אחד מהם לא גרם לי להתרגשות שכזו בכל פעם מחדש שהורדתי ממנו את הכיסוי לקראת התנעה ורכיבה. ההנאה לא נבעה רק מהכיף שברכיבה על גביו, אלא גם מעצם הבעלות של אופנוע מיוחד שכזה. כן, בהחלט אפשר לומר ש"עשה לי טוב" לדעת שיש לי R750 היסטורי ומיוחד בחנייה. אחד שהיווה נקודת ציון של ממש בהתפתחות עולם האופנועים הבינלאומי, הישראלי והאישי שלי כאחד.

כואב לי הלב שהוא אבד לתמיד. באמת שכואב. ולעבור על התמונות הללו מהחנייה שצולמו לאחר שהאש כובתה, מרגיש כמו צפייה באזור אסון. אסון פרטי משלי.

תמונות לפרידה

אני מעלה גלריה קטנה של תמונות של האופנוע, שצולמו לאחר העדכון האחרון שפרסמתי (כאן). אני מעדיף לזכור אותו זקוף על גלגליו, עם צביעה מרהיבה מאשר כגוש חלוד ומפוחם ששוכב חסר אונים בחניית הבניין. מאז אותו עדכון לרגל 12 חודשי בעלות, הספיק הג'יקסר לעבור שדרוגים ועדכונים נוספים. עדות לאמון המלא שלי בכך שהאופנוע עוד יישאר איתי לשנים רבות:

מסבי הגלגל ומסבי ההיגוי הוחלפו בחדשים. הותקנה גומייה גימור תחתונה למיכל הדלק (מקורית של סוזוקי).  האופנוע נשלח לתיקוני צביעה אצל אושר יפרח, שתיקן וצבע מחדש את מסיכת החזית. החרב התחתונה שהייתה בצבעי דגם 87' נצבעה כנדרש בצבעי דגם 86 על מנת להתאים לשאר חלקי האופנוע. שלדת הזנב שצנחה בחלקה האחורי עם עייפות החומר לאורך השנים, יושרה מחדש על ידי אביו של אושר, ובכך נסגרו רווחים מיותרים שהיו בין חלקי הפלסטיקה בזנב.

תכנונים נוספים שהיו לגבי צביעת החישוקים, המשולשים ושאר חלקים, נדחו מפאתי חוסר זמן  וכעת כבר ברור שלא יבוצעו עוד לעולם.

יהי זכרו ברוך.

ועוד מזכרת אור-קולית של אופנוע הסוזוקי שלי

אין על הסאונד של ה-GSXR הוותיקים. סרטון מרגש, מהפנט ומנחם. צולם בתחילת החודש אבל לא פורסם ולא עבר עריכה משמעותית מאחר ומיקום המצלמה היה נמוך מדי והפך את חומר הגלם לכמעט בלתי שימושי. אבל כך לפחות, המצלמה הוסתרה על ידי המשקף הענקי וניתן לשמוע את צליל המנוע מבין רעשי הרוח. "מוזיקה" שגורמת בהקשר הנוכחי לצמרמורות כואבות..

ובאותו עניין:

מה כל כך מיוחד בדגם הזה? סיפורה של אגדה

סיפור השיפוץ והשיקום של האופנוע – פורסם כשחגגתי 12 חודשי בעלות

רכיבת כיף לא מתוכננת עם ה-GSXR – סרטון קצרצר שהפך לסרטון פרידה

לקבוצת אופנועי הסוזוקי GSXR הישראלית בפייסבוק

מודעות פרסומת

15 תגובות

  1. אמיר

    יואו, איזו באסה.
    מקווה שיתפסו את הנבלות האלו ושיבלו הרבה זמן במעצר.

  2. אילן

    וואו איזה אסון.
    באמת משתתף בצערך. זה כמו לאבד חבר קרוב שבמו ידיך שקמת והבאת לחיים חדשים.

    אבל יאללה למצוא פרוייקט חדש. תמצא אהבב חדשה (באופנועים לפחות – לא רוצה להסתבך פה)

  3. Dudi

    צריך לפתוח הדסטארט ולקנות לך את ה R750 שעומד למכירה ביד 2…

  4. רונן זיסו

    איזה זין!! זאת אגדה מוטורית. אחי, באמת באמת בעסה. מצטער בשבילך

  5. קסד

    אוי! זה כמו לראות סנאף של גופות מרוטשות.
    אני קורא את השורות ואומר לעצמי "נו זה רק פלסטיקה. בקטנה" ואז התמונות – פאק! האופנוע פשוט הותך!
    אני מצטרף למנחמים. אין אחד שיקרא את הפוסט הזה ולא יתקבצ'ץ' לו הקורקבן.
    גם משום שהאובדן הוא לא רק אישי. אין תחליף לפריט אספנות שאבד.

  6. Keshet

    עצוב ומתסכל ללא ספק. כאב לב. מקווה שתמצא חלופה דו גלגלית להתאהב בה.

  7. אהרון

    גם לי בשנת 1989 היה R 750 דגם אמריקאי, שהתרסק קלות יחד איתי, אני מבין לליבך, אבל לראות את שרידיו המותכים, היה יותר מדי.

  8. danש

    הצטערתי לשמוע.
    במצב כזה אפשר לקחת צעד אחורה ולהבין שמדובר בחפץ שאבד. ואפשר גם להשיג אחר

  9. אריק

    באופנוע היתה יותר נשמה ולב מהחלאות ששרפו אותו.

  10. כRובי

    היי דן – ברור שאפשר. כשיש מספיק כסף אפשר לעשות הכל… 🙂 אבל שים לב שלא התייחסתי כמעט לנושא העלות הכספית. זה לא הנושא שכאב לי כל כך. ניסיתי להעביר את הקשר הרגשי שהיה עם "החפץ" הזה ואת הכאב האמיתי על אובדנו. נראה שלא הצלחתי.. 🙂

  11. danש

    תומר, אני חושב שאני מבין את כוונתך.
    גם כתבתי שאפשר לראות את הדברים בצורה נוספת. הבחירה בידך להשתמש באפשרות הזו
    לא כתבתי מילה על כסף : )

השאר תגובה