מתי מתחילים להתרגש מטיול רכיבת אופנועים?

מתי אתה מתחיל להתרגש מטיול רכיבת אופנועים? מהרגע בו אתה יוצא מהעיר ומתחיל לראות את המרחבים הפתוחים מסביבך? אהוד מתחיל הרבה קודם: הוא מתחיל להתרגש מהרגע שסיים את הטיול ויודע שמתחילים לתכנן טיול חדש. טור אורח אישי במיוחד.

כתב: אהוד ברץ

התחלתי עם אופנועים בגיל 19 והיום אני נושק ל-60. וכדי להמשיך ולספור שנים, החלטתי שהאופנוע יהיה בעבורי כלי תחבורה כיפי ולא עיקרי. לכן, אני מבלה עליו כיום עד יומיים בשבוע, בתנאי שלא חם מידי, לא קר מידי, לא רטוב מידי, אין ערפל, בקיצור – לא הרבה…

האופנוע שלי הוא ספורט חשמלי, ללא הילוכים. הוא מאיץ בקצב מסחרר (כ-3.5 שניות מ-0 ל-100 קמ"ש) חלק מאד ושקט בנסיעה – אבל מוגבל במרחקים (כ-200 ק"מ של טיול). ולכן לפני כשנתיים, החלטתי עם צביקה, חבר ילדות, לקחת לעצמנו מספר ימים פעם בשנה, לשכור רכבים דו גלגליים (הוא מעדיף קטנועי מנהלים) ולצאת ולנקות את הראש.

השנה הייתה השנה השנייה למנהג. בשנה שעברה ירדנו לאילת ולכן השנה החלטנו שנצא צפונה, לכבישים המתפתלים של רמת הגולן.

רוכב לצד צביקה אבל לבד עם המחשבות

שכרתי Honda Rebel 500 והובלתי אותו ברכיבה הביתה. מתרגל לתנוחת הישיבה השונה, להחלפות ההילוכים עם קלאץ' לרטט והרעש ולתאוצה האיטית והרגועה.

התחלנו עם בוקר, בנסיעה לכרמל על כביש בית אורן (721). לפיתולים שמחבקים את כלי הרכב שלנו ולשלווה שמתחילה להיכנס לכל איבר בגוף כשאתה נוסע בכביש כמעט ריק, במהירויות של כ-60 קמ"ש ונוף עוצר נשימה מסביבך.

יש משהו מוזר בטיול של דו גלגליים: אתה ביחד עם צביקה, אבל בכל שלבי הרכיבה – אתה לבד עם המחשבות שלך.

לאחר עצירה בכרמל וביקור באנדרטת אסון השריפה בכרמל, המשכנו לראש הנקרה וירדנו לראות את הנקרות. בכל שנה שעוברת נדמה לי שהמקום יותר עלוב וקטן ולא מושקע. אחד מאיתנו, הנקרות או אני, מזדקן.

המשכנו לרמת הגולן על כבישי 899 ו-886 המפורסמים עד למלון משפחות על הירדן. עוד לפני שהגענו לשם, צביקה קיבל הודעה עצובה שחבר שלו נפטר וההלוויה למחרת בצהריים. היה ברור לנו שהוא חייב להשתתף בהלוויה ואני ממשיך בטיול.

למחרת צביקה יצא מוקדם, אני עוד הספקתי לעשות כמה בריכות ויצאתי לכוון הצפון. מהרגע הזה הטיול הפך להרפתקה כי רציתי לא לגעת בתכנון המקורי כדי שבעתיד נוכל להשלים את הטיול עם צביקה.

טיול רכיבת אופנועים אבל רק אחד

התחלתי לרכוב לכוון צפון, לעבר כביש 99. האופנוע שייט בין השדות הצהובים, אבני הבזלת השחורות וההרים הרחוקים. פתאום, תקפה אותי הרגשה, שבטח כמוה הרגישו רוכבי הסוסים שגילו את מערב אמריקה – הכל יכול לקרות והכל נמצא רק מעבר לפינה. זו הרגשה מאד משונה, שלא ניתן לקבל מנסיעה ברכב ארבע גלגלי באותו המקום ובאותה המהירות. אתה מרגיש שאתה חלק מהטבע וכל יכול.

מולי ראיתי שלט ועליו כתוב "מבצר נמרוד". בפעם שעברה הייתי שם בטיול מהצבא, במבצר הכרתי חיילת ג'ינג'ית ושקטה, אהבה שנמשכה שלושה חודשים, נצח במושגים של אז. בלי להרגיש האופנוע פנה אל הכביש המתפתל (989) והתחיל לעלות באיטיות את העיקולים המובילים למבצר. עם כל עיקול הדופק שלי הלך והתגבר, כאילו אני הולך לפגוש בה למעלה.

לצבוע פנסים בכחול

אחרי עצירה קצרה, המשכתי בדרך הזיכרונות, עברתי את נווה אטי"ב, ונכנסתי לכביש 98, כביש האנדרטאות. בכל צומת, ניתן לראות אנדרטאות לזכר הנופלים בקרבות מלחמת יום הכיפור, בניינים נטושים עם שמות יחידות עליהם, חורשה כשלכל עץ צמוד שם, לוח זיכרון גדול עם פרצופים שפעם חייכו.

במלחמה ההיא הייתי בן 13 ועזרתי לצבוע פנסים של מכוניות בכחול כדי לשמור על ההאפלה. לא היה בית שלא הכיר מישהו שנפל, בין אם בן משפחה או מישהו מהשכנים.

והכביש ממשיך ומכל עבר רואים טנקים שהשאירו בקצה שדה כדי לציין קרב שבו נלחמנו על עתידה של ארץ ישראל. נכנסתי לתל א-סקי וטיילתי בתעלות הקשר. הסיפורים רק חיזקו את ההבנה שלי עד כמה אנחנו חייבים להם את היום-יום שלנו.

לא היינו מסוגלים לשבת שבוע

הגעתי לדרום הכינרת והחלטתי לרדת בכביש 90 לדרום. לפני 37 שנים, גנבו את האופנוע שלי, Yamaha XT500. אחרי חודש שבו כמעט ולא ישנתי, קיבלתי הודעה ממשטרת טבריה שמצאו אותו ושאני צריך לבוא ולקחת אותו מחצר התחנה.

נסעתי באוטובוס עם קסדה ביד ובחצר הראו לי גוש מתכת מעוות שבכלל לא הזכיר את האופנוע שלי. היה ברור לי שלרכב עליו לא אוכל ולכן סידרתי שחבר של הורי, שעבד בחברת גלידות, ייקח את האופנוע באחד הסיבובים שלו בחלוקת גלידות בצפון. עזרתי לו לפרוק את רוב הגלידות בדרך לטבריה ואחר כך העלינו את האופנוע לארגז הקירור והמשכנו בחלוקה לאורך כביש 90 בין טבריה לבית שאן. בנסיעה הזו נשבעתי שיבוא יום ואעשה את אותה הדרך על אופנוע. לא ידעתי שזה ייקח ארבעה עשורים.

משם חתכתי לבית אלפא, עפולה, וכביש ארבע. בסוף הצבא שלי, קניתי ווספה 50 מחבר שנסע לחו"ל. נדמה לי שהיא עלתה בדיוק 50 ₪. החברה שלי דאז, גרה במרכז אבל גדלה בבית אלפא – והחלטנו שאנחנו נוסעים לשם על הווספה. זה לקח בערך יום שלם ואחר כך לא היינו מסוגלים לשבת שבוע.

עד שכולם נשארו בדרך והגעתי לשם לבד

התקרבתי למקום בו שכרתי את האופנוע לטיול, כשעל המושב האחורי של האופנוע השכור אני מרכיב עימי קבוצה של מכרים מהצבא, מעיר הולדתי, מהתיכון, ובכלל מכל חיי. ככל שהתקרבתי לנקודת הסיום, האופנוע נהייה קל יותר עד שכולם נשארו בדרך והגעתי לשם לבד.

עליתי על האופנוע החשמלי שלי ונכנסתי לאווירה אחרת: עיר, מהירויות אחרות, אנטנות פרושות לחפש מי מנסה להרוג אותי…

וברקע: הידיעה המרגשת שמתחילים לתכנן טיול חדש, רגוע וממלא לשנה הבאה.

 

מודעות פרסומת

2 תגובות

  1. Amos Baram

    יפה. כל אחד ותיק גב בו הוא מחזיק את האופנוע שלו

השאר תגובה