מה מביא אדם לצאת למסע של 3 ימים על האופנוע לגמרי לבדו? אין עם מי לחלוק חוויות, אין עם מי לזכור ולנצור רגעים ובכלל, נראה מוזר לעשות מסע ארוך שכזה, ללא המשתנה החברתי. אבל כשאדם יוצא לחפש את עצמו יחד עם האופנוע, העניין החברתי הוא ככל הנראה, מיותר לגמרי.
כתב: נוי אליניקוב
מה מביא אדם לצאת למסע לבדו? הרי שמסע בזוג או בקבוצה הוא שונה בתכלית ממסע שכזה. מסע בחברה מחבר בין אנשים, יש עם מי לחלוק את חווית הדרך, עם מי לחלק את האחריות ולמי לפנות בשעת צרה. אדם יוצא לבד למסע כאשר הוא מחפש משהו, גם אם אינו יודע הוא זאת.
וכך יצאתי, ההרפתקן הבודד, בבוקר יום חמישי למסע של שלושה ימים, כאשר רק הדרך והאופנוע מארחים לי חברה. מטרת המסע הייתה פשוטה – לבחון את רמת המוכנות הנפשית שלי לטיולים ארוכים בעולם על אופנוע, הראשון שביניהם – במגרש הביתי הקטן שלנו.
יום ראשון מבין 3 ימים על האופנוע
היעד הראשוני – נקודת הקיצון המערבית של המדינה, מעבר כרם שלום בין עזה, מצרים וישראל. יצאתי מהמולת העיר מלווה במוזיקת קאנטרי המתנגנת בקסדה, ובעודי רוכב בעוטף עזה נפל לי האסימון – אני עושה את זה.
ציפיתי למסע הזה מעל לחודש, והנה אני כאן. תחילה, חלק גדול בי ניסה בכל תוקף להישאר באזור הנוחות, זרק מחשבות לחזור חזרה ולנוח בבית, אך כל הרפתקאה גדולה מתחילה ביציאה חדה מאזור הנוחות שלך.
תבטח במכונה
לאחר שהגעתי עד הדגל המצרי, המשכתי דרומה לכיוון מצפה רמון. עצרתי לנוח בתחנת דלק בכניסה, לבדוק שמן מנוע ואת שרשרת ההינע. שניהם היו תקינים. לאחר מנוחה קצרה בצל, המשכתי דרומה מבלי לתדלק, במחשבה שחצי מיכל דלק יספיק לי עד התחנה הבאה.
מסתבר שתחנות דלק אינן נפוצות במדבר כמו שחשבתי. בצומת שיזפון, מד הדלק ההולך ואוזל הביא להחלטה לוותר על כביש 12 ולשים פעמיי לכיוון הערבה, לתחנת הדלק ביטבתה. וכשהיא הופיעה באופק, נדלקה נורת הדלק. כריסי (האופנוע) שמעה את תפילותיי והניבה צריכת דלק שכמותה לא ראיתי עד אז, או מאז. על זה נאמר – תבטח במכונה שלך, והיא תדאג לך.
בחיים לא נהנתי מאילת כמו באותו ערב.
מיטבתה הגענו לאילת במהרה. החלפתי לבגד ים בכניסה לעיר, קשרתי את מעיל הרכיבה למושב האחורי, ויצאתי לכיוון מעבר טאבה – נקודת הקיצון הדרומית של המדינה. לאחר מספר תמונות, הגעתי לחוף וקניתי מגבת זולה מקיוסק כלשהו. שחיתי בים האדום, התנגבתי וגיליתי בצורה משעשעת שהמגבת השירה עליי פרווה ורודה, ולכן היא הופקדה בפח הקרוב.
עליתי למעלה לבקר בעיר אילת. היות ובתי המלון סגורים, כמות התיירים בעיר אפסית בהשוואה לשגרה, וניתן לראשונה לראות את אילת האמיתית, עיירת חוף קטנה ומקסימה. אודה שבחיים לא נהנתי מאילת כמו באותו ערב.
ישבתי בחוף הצפוני. משמאלי – ירדן, מימיני – אילת. אור הירח משתקף לו במי הים האדום השקטים, ורק אני, הבירה ורעש הגלים נמצאים שם. נסעתי לאתר הלינה בחוף הצפוני, ולאחר שעה של מאבק עם הרוח הקמתי את ביתי לאותו לילה.
יום שני מבין 3 ימים על האופנוע
השכמה מוקדמת מהצפוי, ביקיצה טבעית. כל נסיון לחזור לישון היה לשווא, וכשראיתי את קרני האור הראשונות מעבר להרי אילת החלטתי שזו שעתי לצאת לדרך. ארוחת בוקר זריזה, הציוד נארז לו על האופנוע ויצאתי לדרך. האוהל הישן הראה סימני גסיסה מתקדמים, לכן הונח לו לכל מי שנפשו תחפוץ בו ליד הפח הגדול.
עצירה קצרה לקפה, תדלוק ויצאנו – להרי אילת וכביש 12. כביש זה גובל במצרים, ולאורכו מתפרשים מוצבים ישראליים ומוצבים מצריים. באור הבוקר הקריר, עטו מגדלי השמירה גלימת ערפל, כתמונה מסרט פנטזיה, טירה בעננים. בין המגדלים המצריים – עמדות שמירה. עובר אני בכביש והחייל המצרי מפנה מבטו לעברי. מנופף אני לשלום, והוא מנופף חזרה, ותחושת אופוריה חמה מתפשטת בכל גופי, שכן זוהי אנושיות טהורה לחלוטין – "שלום, שכן". מחשבות לגבי חייהם של בני אדם משני צידי הגבול מילאו את ראשי למשך הדרך.
על נופי המדבר
עצירה בקניון האדום, טיול רגלי קל והמשכנו מכביש 12 לכביש הערבה, לפונדק של כושי (101). בעודי מזמין מנת פלאפל, הכרתי בחור נחמד בשם עזר, הרוכב גם הוא על אופנוע הדומה לשלי, רוכב הוא דרומה – ממעלות לאילת. כמה פשוט להתיידד גם באמצע המדבר, עם רוכב או עם מוכר פלאפל.
לים המלח הגעתי לאחר קילומטרים רבים בערבה. על נופי המדבר אפשר לכתוב ספרים שלמים, או לסכמם במשפט אחד, הכל תלוי בעינו של המתבונן. עצירה בעין גדי להתרעננות, בה נזכרתי עד כמה כבד האופנוע שלי כשניסיתי ללכת לאחור במעלה גבעה תלולה ולא הצלחתי. נאלצתי לעלות על אבן שפה גדולה ולסובב את האופנוע בשיפוע. קור רוח וגישה חיובית עוזרים לא מעט במצבים שכאלו.
לפעמים אין צורך בזאת
עברתי את המחסום בכביש 90 לעבר השטחים. הנופים השתנו ויחד איתם צבעי לוחיות הרישוי מצהוב ללבן וירוק. לאחר הפניה לכביש 1 לכיוון ירושליים, המשכתי לכיוון יריחו, והכביש הוביל אותי דרך עיירה מקומית, עם צבעים שמזכירים שילוב בין טורקיה, יוון והכפרים הדרוזים בצפון.
לאורך כל הדרך ההררית היו מערות טבעיות חצובות בהר, במקומות בהם אין שוליים ואין אפשרות לצלם. כאדם שנמנע מקונפליקטים מטבעו, הכניסה לשטחים לוותה בתחושת חשש קלה, שנעלמה ככל שהקילומטרים נגמעו. בשלב מסויים, חברתי לשני רוכבים באמצע הדרך. לא החלפנו מילה, אך הרגשתי שלעיתים גם אין צורך בזאת.
עצירה בבית שאן לארוחה קלילה, נודלס בטעם ירקות שההקשר בינו לבין ירקות הוא מקרי לחלוטין, והמשכתי לכיוון כביש חמת גדר – התחלתו של כביש הגולן, כביש 98. את העליות התלולות עליתי בהצלחה, ולפניי נפרשו שדות הגולן תחת שמיי אחר הצהריים הבהירים. משם, דרך קצרין עליתי לכיוון קריית שמונה, למרגליות, ללון אצל רוני, חבר שמזמן נהיה חלק מהמשפחה, ועל ארוחת מלכים ובקבוק בירה דיברנו על החיים למשך שעות.
היום האחרון לטיול
השכמה עם אור ראשון, ארוחת בוקר וכוס תה באוויר ההרים הצפוני. חיבוק פרידה מהאח, ויצאתי חזרה לכביש 98 לאתר את נקודת הקיצון המזרחית שפספסתי אתמול. קצת לפני ההגעה לנקודה זו, הרגשתי הקלה במשקל הקסדה שלראשי, ובמראות ראיתי את מצלמת הקסדה נחבטת שוב ושוב בכביש בעודה עפה לשול הדרך. לאחר כעשרים דקות של חיפושים, מצאתי את כל חלקי המצלמה, הרכבתי אותה והיא עבדה בשנית, אך התושבת נשברה ולכן תיעוד המסע בווידיאו הסתיים כאן.
למרות הציפיה, החומוס האהוב עליי ביישוב הדרוזי מסעדה היה סגור, לכן קפצתי לסופרמרקט המקומי והצטיידתי בלחמניות, חומוס וירקות לדרך. לאחר כעשרים דקות, הגעתי למג'דל שמס, היישוב הצפוני ביותר במדינה שדרכו ניתן לעלות לאתר החרמון.
למרבה הפתעתי, הכביש נחסם על ידי המשטרה היות ומדובר בעיר אדומה, ונאלצתי לחזור על עקבותיי ולנסוע דרך נווה אטיב חזרה לקריית שמונה.
אוסטרו-הודי
משם, עליתי לכביש הצפון. כביש זה מתפרש על הגבול הלבנוני, ומוביל מקריית שמונה עד לנהריה. בין הפיתולים ההרריים חברתי לרוכב על אופנוע ספורט אוסטרו-הודי, ואיתו פילסנו דרך ההרים בין פניה לפניה.
ירדתי מכביש הצפון לכביש 89, שהוביל אותי דרך יישוב דרוזי. הדרך החלה להיות פקוקה, וראיתי באופק פקק ללא שוליים המוביל במעלה כביש מקורצף ותלול. ניצלתי הזדמנות לפרסה זריזה וחזרתי לכביש הצפון.
עשרות קילומטרים של נופים מרהיבים לאחר מכן, עליתי לראש הנקרה – החוף הצפוני ביותר במדינה. ומשם – דרומה. בעכו נתקלתי בקבוצה של רוכבי אופנוע מסוג רויאל אנפילד, ורכבתי עמם מספר ק"מ עד שנפרדו דרכנו. את חיפה עברנו דרך העיר התחתית, ושוב נשבתי בקסמיה של העיר הצפונית, שמזכירה בירה אירופאית במובנים רבים.
ישנם ערים, כמו ירושלים או חיפה, שיש להן אנרגיה אחרת, לא מוסברת, ומי שמביט בהן דרך העדשה הלא נכונה – לא יהנה הוא כלל, אך דרך העדשה הנכונה ניתן לראות אותן במלוא קסמן והדרן.
לבקר את הזקן
שמתי פעמיי לכיוון זכרון יעקב, לבקר את הזקן. מעט לפני הרמזור לעיר, נתקלתי באחד מאותם רוכבי אנפילד וניהלנו שיחה. מסתבר שהוא חוזר ממסע של שלושה ימים ו-1200 ק"מ מסביב למדינה. עולם קטן יש לנו, ללא ספק. עלינו יחדיו לעיר ונפרדנו ברחוב אקראי כלשהו.
ארוחת ערב, כוס תה וקצת זמן איכות עם הזקן. לאחר השקיעה, יצאתי למאה הקילומטרים האחרונים הביתה. בדרך, גשם שטף את הבוץ מהאופנוע והביא עמו בוץ אחר. חזרתי הביתה, מלא בתובנות, חוייות ובעיקר – בציפיה למסע הבא. זהו רק קצה הקרחון.
נאמר שהחיים הם מה שאתה עושה אותם, ואני?
אני מנסה להפוך אותם להרפתקאה אחת גדולה.
