הדברים שאריאל למד ברכיבת אופנוע על טכניקות רכיבה, על בטיחות, על עצמו ועם אנלוגיות מעולם הרכיבה לחיים עצמם. חבקו חזק! טור אורח.
כתב: אריאל ז'יטניצקי
1. מבט אל הדרך, לא אל הבעיה (או: לאן שתביט – לשם תגיע)
כשאומרים לנו להביט על חצי הכוס המלאה אנו רואים בזה קלישאה, או לכל הפחות התעלמות מהבעיה שמופיעה בחצי השני של הכוס ובואו נודה שזו לא השיטה הטובה ביותר לפתור בעיות. לכן, כשאומרים לנו אל תתרכז בבעיה אלא בחיובי, אנו מזהים דפוס התנהגות של ילד קטן שחש בחוסר נוחות ומפנה את גבו למה שמטריד או לא נעים באותו רגע. זה יכול להיות מקור לרגשות מודחקים ולחוסר התמודדות שיתעורר ויפגע בנו בעתיד.
אבל בואו נדבר רגע על רכיבה. שם, על האופנוע – המבט שלנו תמיד מוביל אותנו. כל מי שלמד לרכב בגיל 6 , 16 או 60 יודע זאת ולא משנה אם מדובר על אופניים, סקי, סקייטבורד, אופנוע או כלים אחרים. כל חשש שמושך את מבטנו לרגע, גוזל מאיתנו את כל המשאבים שנועדו להביא אותנו למקום הנכון. והחשש הזה עושה שימוש במשאבים הללו ומקרב אותנו בדיוק למקום שאנו לא רוצים להיות בו. מביא אותנו למקום ממנו אנו רוצים להתרחק. זה נכון לכל ספורט שמשלב את הגוף שלנו. זה נכון גם באנרגיה נמוכה, בהליכה קלה ברחוב (זו אחת הבעיות בבהייה בפלאפון) וזה נכון תמיד. לאן שנביט לשם נגיע.
המבט ברכיבת אופנוע הוא תזכורת לעיקר
המבט אל הפתרון הוא זה שבסופו של דבר מקדם אותנו ומרחיק אותנו מהבעיה ומהמקום שאיננו רוצים להיות בו. המבט ברכיבה הוא זה שלמעשה פותר לנו את הבעיה. לא כי התעלמנו מממנה, לא כי היא תרדוף אותנו, אלא כי הבעיה, על אף שהיא נדמית לנו רחבה מיני ים, היא נמצאת בנקודה מאוד מסוימת. וכאשר הצלחנו לעבור אותה היא כבר לא רלוונטית ולא קיימת.
המבט אל הדרך הנכונה הוא בסך הכל תזכורת לעיקר, למטרה שעבורה אנחנו נמצאים בתהליך הזה, בדרך. בלעדי המבט אל היעד אנו סתם משוטטים חסרי מטרה. המבט הזה יביא אותנו לשם, ככה זה עובד. אבל להרים לשם את המבט זה לעיתים אתגר לא קטן ובהחלט לא תוצר אינסטינקטיבי.
הלקח הפרקטי ביותר
המכשולים והבעיות מאיימים מאוד לעיתים. אנו נוטים להביט בהם ולנתח את כל האופציות הנוראיות ביותר. העיסוק בהם נדמה כאילו הוא הדבר הנכון, כי עלינו להתכונן. אבל זו בדיוק המכשלה – עצם העיסוק במכשול והשלכותיו.
אנו צריכים להרים את המבט, ולזרוק אותו קדימה למקום בו אין מכשול. למקום שאליו אנו שואפים להגיע. יש חידוש גדול בעצם הידיעה והגילוי שאפשר לעבור מכשול דווקא אם לא מביטים בו. אבל חשוב עוד לזכור להביט אל הפתרון, אל המקום הנכון אל היעד.
זהו אולי הלקח החשוב, גם אם הפשוט, ביותר שלמדתי ברכיבת אופנוע. אני גם די בטוח שהוא הפרקטי ביותר.
2. מהמחבת אל תוך האש, או: זה אף פעם לא נגמר
Out of the frying pan and into the fire
רכבנו אל עבר השקיעה. ראינו מכשול ולא התבלבלנו. הצלחנו להרים את המבט ולשעוט אל עבר העתיד, אלא שאז גילינו שהחיים רצופים מהמורות ושגם שם מתחבאת לנו פניה חדה, אוטובוס שחוסם את הדרך, או סתם בור בכביש. העיקרון של "זה אף פעם לא נגמר" מלמד אותנו, שאין באמת מנוחה. מי שיסגל אותו יחוש פחות מטרד מהבעיות שבאות ופוקדות אותו מעת לעת. המעבר של בעיה אחת לא יביא אותנו אל המנוחה והנחלה. למעשה בסיומה של כל בעיה מתחילה אחרת. ולפעמים היא אף קרובה משציפינו.
סיימת פניה חדה – לאחריה פניה מפותלת לצד השני. לאחריה, רכב שעצר בפתאומיות. ועד שחמקת ממנו, רכב אחר סוטה ממסלולו וגם כתם שמן על הכביש ובצד ימין משהו שהתעופף ממשאית ומשמאל בור קטן בכביש ואז… ואז…. ואז. כמו בחיים, כך גם ברכיבה אנו עוברים בעיות ומכשולים אך אחריהן תמיד עשוי להגיעה המטרד הבאה, הבעיה הבאה. מנוחה אין.
הכביש הוא רצף של בעיות ומכשולים
עצם ההבנה שהכביש הוא רצף של מכשולים מאפשר לנו לא להיות מופתעים. לא להיתקל בבעיה באפיסת כוחות. להיות דרוכים, ערוכים לבאות, גם לאחר שביצענו תמרון מוצלח ומייגע. יהיה זמן למנוחה ולהתענגות על התוצאה. בינתיים העיניים פקוחות, המבט לחזית: ללמידה ותכנון תמידי.
תזכרו שאתם במסע והוא אף פעם לא נגמר – הוא מאתגר, מעניין ומתגמל. הוא פתרון של המון בעיות קטנות שמצטרפות להישג גדול שלא נגמר אף פעם. מסע ייחודי שלך שהוא רק שלך, בלי תחרות בלי יכולות השוואה, המסלול, הקו, הכביש והדרך הם ייחודיים שלנו ואנו יוצרים אותם בכל מטר שחולף מתחת לצמיגים ובכל רגע. יום יבוא ותביטו לאחור בתחושת סיפוק גדולה על הדרך שעברתם.
3. בחירת קווים
אנו עומדים באמצע היער, ושואלים את עצמנו לאן לפנות. נביט סביבנו ונחפש אחר שבילים. למדנו כבר ש-"חכם השביל מההולכים בו", ולכן נחפש היכן יש מעברים שאחרים כבר ניסו אותם. זו בהחלט חכמה ללמוד מניסיון של אחרים. אבל מי שידבק יותר מידי באחד הקוליסים שלפניו, יתכן וימצא עצמו זע באי נוחות, מתחפר, מאבד אחיזה וחוזר על טעויות של אחרים. אך גם ללכת בלי שום כיוון, בניגוד לניסיון שנצבר עלול לעכב אותנו מאוד. נוכל למצוא עצמנו באמצע הדרך על סף תהום – לא מסוגלים לחצות את הנהר או נתקלים בחומה בלתי עבירה.
אז לאן אלך? אנה אפנה? כמו בשביל, כך גם בכביש – יש הרבה אפשרויות. אולי למדנו את הכיוון מניסיונם של אחרים, אבל את הנקודות הספציפיות שבהם ניגע אנו נבחר בעצמנו. לעיתים הם יהיו במרכז השביל, ולעיתים הקו הנכון יהיה דווקא על הסלע שנדמה כאילו חוסם את המעבר באמצע השביל. לא מימינו ולא משמאלו. הקוליסים שסללו כל ההולכים סביבו כבר לא מסנוורים אותנו. אנו רואים אותו, בוחנים אותו, הוא בגובה שאנו יכולים לו, הוא בשיפוע שאנחנו מכירים כבר. הוא רק נראה אחרת אבל הוא חלק מהדרך ממש חלק מהשביל. נכין את עצמנו, נרכז משקל היכן שצריך, נרפה היכן שנכון ונעבור אותו.
תכננו את המסע שלכם. בגדול אבל בזמן אמת גם בקטן – בבחירת הקווים, הצעדים, היכן לשים יותר דגש היום, איזו משימה תדרוש יותר תשומת לב הפעם ואיזה דרך חדשה או ניסיון חדש נעשה היום ותראו שגם תגיעו.
4. אסרטיביות – הגיבור והרגיש או שתי אצבעות על ידית הבלם
"אתה יכול לרכוב מהר רק עד כמה שאתה יודע לעצור" – זה כלל חשוב. הדבר הראשון שישדרג רוכב דאונהיל יהיו דווקא הבלמים, למה? כדי שיוכל לרכוב מהר יותר. אנו צריכים לשלוט בכוח וכמו שאמר ספיידרמן "עם כוח גדול באה אחריות גדולה".
אך כדי להפעיל כוח גדול אנו צריכים קודם לדעת לשלוט בו. אחרת נתרסק אל תוך קיר המציאות.
צריך לדעת לעצור מידי פעם ולעיתים לעשות זאת בהפתעה מוחלטת. עם הניסיון והוותק אנו מבינים שהעצירה היא מלאכת אומנות שצריכה להיעשות בזהירות רבה ובהחלטיות רבה. לא חזק מידי, לא פתאומי מידי. לא עדין מידי, לא לאט מידי. כמה שלא ננסה, יש לנו לעיתים יכולות שהן בינאריות, כן או לא, חזק או עדין, לאט או מהר. אחרת אנחנו נופלים בין הכיסאות, לא כאן ולא שם.
שתי אצבעות – זוג יכולות מנוגדות
גם עדין וגם חזק? אפשר להשתמש בזוג יכולות מנוגדות יחדיו. למשל שימוש בשתי אצבעות על ידית הבלם. האצבע המורה, שהיא אצבע עדינה, לא תוכל ללחוץ על ההדק באופן חזק דיו לעצירה. לצידה נניח את האמה, שהיא אצבע חזקה מאוד אך חסרת רגישות. השילוב של שתיהן מאפשר לאמה ולאצבע לנוע יחדיו וליהנות זו מיתרונה של זו ולנו מיתרונות שתיהן יחד. כך ביחד הן יפעלו ברגישות ובכוח יחדיו. כך אנו לוחצים בחוזקה עם רגישות לכל תנועה קלה.
אנו עושים שימוש בשילובים הללו במקומות נוספים. כולנו כותבים בעט תוך שילוב השימוש של האצבע והאמה, קרי – האצבע המורה אחראית על התנועות הקלות והעדינות של הכתב, והאמה מחזיקה את הכלי מאחור. אנשי מקצוע רבים כגון מנתחים, ציירים, פסלים, מהנדסים ובכלל כל מי שמחזיק עכבר של מחשב משתמש בשילוב הזה בדיוק לשם כך אפילו בלי לשים לב.
שימו לב לכלים ולהתנהגויות שאתם בוחרים. זו בעצם הנקודה החשובה: אתם בוחרים. בחרו את הכלי הנכון, או את שילוב הכלים יחדיו. לא לכל דבר יש כלי מתאים, לעיתים יש כמה ולעיתים יש פתרון המשלב כמה כלים יחדיו. עשו שימוש בכל היכולות שלכם, תכירו אותם, שלבו את האפשרויות, חברו קצוות שונים כדי ליצור משהו חדש מוצלח.
5. היגוי הפוך
במצבים מסוימים אנחנו צריכים לשנות כיוון. בין אם כדי לתקן טעות, בין אם כדי לשוב על עקבותינו או שזהו פשוט חלק ממסלול הנסיעה.
פניה עם הטיית הגוף לכיוון הפניה היא טבעית, אך לא לגמרי אינסטינקטיבית. עבור רוכבים מתחילים, הדבר בולט במיוחד כשהאינסטינקט בעת הפניה הוא להסיט את הגוף לכיוון ההפוך בהרגשה שזה יסייע להתאזן ולא ליפול. בפועל אנו מקשים על האופנוע. כשפונים צריכים להיות החלטיים ולהניע את הגוף עם האופנוע ולתוך הפנייה.
התאוצה שלנו אדירה. היא לוקחת אותנו קדימה, להמשיך בכיוון שבו היינו. אך הטיית הגוף לכיוון הנכון לא שווה דבר ללא פקודת היגוי. לפיכך, הגוף יבצע בטבעיות את מה שנראה כהפוך להיגיון: אנו נסיט את הכידון לכיוון הנגדי של הפניה, ממש כך. היגוי הפוך. לשבריר שניה, הכלי "ייפול" לצד הנגדי והאופנוע "יתיישב" על קו הפנייה ועל זווית ההטיה הרצויה. תרגלו זאת במגרש או בקורסי רכיבה ואל תוותרו על מיומנות ההיגוי הבסיסית הזו.
גם התאוצה בחיים אדירה, כח האינרציה שומר עלינו שנמשיך באותו כיוון בכל תחום ובכל התנהגות, כשאנו רוצים לעשות שינוי לעיתים הנטייה לא מספיקה ורק רומזת לנו מה הכיוון אבל כדי לפנות באמת נדרשת גם פקודת היגוי ברורה וחדה, רגע החלטי שבו נכניס את הכלי לפניה, זה הרגע הקובע, וההטייה הטבעית רק תמשיך משם.
6. כשדברים מתחילים להתערער – חבקו חזק
במהירות גבוהה או נמוכה, לעיתים אנו חשים בחוסר ביטחון. משהו מאבד מהיציבות. אולי ניפול, אולי נגיע למקום אחר? למקום פחות טוב – לשוליים, לתהום? האינסטינקט שלנו מבקש להתנתק מהכלי. מוריד רגל, מסיט את הגוף לצד הנגדי. פעולות שרק מעצימות את הערעור ואת חוסר השליטה ומביאות אותנו לקראת פרידה מהכלי (אם כי ישנם מצבים בהם פרידה היא אכן הפתרון, גם טייס צריך לדעת ללחוץ על כסא מפלט מתישהו אבל כדאי מאוד לדעת לזהות את המקרים הללו ולא להשמיד מטוס בכל טיסה…).
דווקא ברגעים האלו הדבר הכי נכון לעשות הוא לתת אמון. לסמוך על האופנוע ולחבק אותו חזק. הוא ימשיך ויביא אותך למחוז חפצך. נכון, לא בעיניים עצומות, עדיין נדרש המבט והמודעות לאן רוצים להגיע. אך נדרש אמון, חיבוק חזק, היצמדות של הרוכב על כל חלקי גופו אל תוך הכלי. כריות כפות הרגליים על הרגליות והדוושות, הקרסוליים צמודים לשלדה. הברכיים והירכיים מחבקות חזק יותר את מיכל הדלק, הבטן כפופה ופלג הגוף העליון מתקרב גם הוא. ודווקא הידיים רפויות כי יש אמון מלא במי שמוביל כרגע.
לפעמים צריכים לחבק חזק כדי לעבור סערה. לחבק ולתת אמון. רק לעיתים נדירות צריכים גם להפעיל כסא מפלט.
תנו אמון וחבקו חזק.