אוהב להיות בבית

אוהב להיות בבית

"כן אני, אוהב להיות בבית…"

אני, כמו אריק, אוהב להיות בבית. עם התה, הלימון והספרים הישנים.

אז איך מצאתי את עצמי אחרי 6000 ק"מ של רכיבה, יושב לכתוב על חוף הים של טנג'יר, מרוקו?

רכב, כתב וצילם: אצ'ה

מי שקרא בעבר את סיפור הטיול שלי לנקודה הצפונית שבנורבגיה, נורדקאפ, יכול להבין שאני חובב נקודות קצה וגם נקודות שרירותיות במפה.

אני נהנה לפתוח מפת נייר ענקית, לפרוס אותה על רצפת הבית ולאתר נקודה אחת מעניינת. היא יכולה להיות נקודה צפונית או דרומית, נקודת גובה מיוחדת, או סתם נקודה שתפסה את תשומת ליבי וכנראה לא תעניין אף אחד אחר.

אבל, ברכיבה על אופנוע, זה רק אני והיעד.

טיול גדול נוסף

אז בשנת 2019, לאחר טיול לאוסטריה וסלובניה, החלטתי שהגיע הזמן לטיול גדול נוסף. תחילה דובר על צרפת-מרוקו, אחר כך גרמניה-סקוטלנד ואז הגיעה הקורונה וטרפה את כל הקלפים.

גלים באו והלכו, סגרים גם כן. נתב"ג ושאר שדות התעופה בעולם נותרו שוממים. תכנון מראש היה בגדר בדיחה כי מי יודע אם מחר ימצאו זן חדש של מחלה?

מרגיש כל כך נפלא?

טיולי אופנוע בחו"ל התחלפו בטיולים בארץ, אך כמה כבר אפשר לגמוע את כביש 90 לאורכו? או את הרי ירושלים? או את כביש הצפון? הנפש משתוקקת למשהו אחר, לנופים חדשים, לשפה זרה ולא מובנת, לתרבות אחרת.

המפה נפרסת שוב על רצפת הבית, בגישת 'סגר או לא סגר, אני יוצא'. אני עוקב אחרי הכבישים והמדינות. יוצר קו דמיוני מישראל אל יוון, מדינות הבלקן מצטרפות ואז מרכז ומערב אירופה ולבסוף ספרד.

הטוש מתחיל לסמן, נקודה ועוד אחת ועוד אחת אחריה.

כביש מפותל, מעבר הרים, עמק, אגם ונחל. מדינה אחת ועוד אחת ועוד אחת, אני עובר את מיצר גיברלטר בהינף טוש ומגיע למרוקו.

אוהב להיות בבית

מרוקו.

אני עוצר וחושב.

רגע, אולי הפעם בכלל אקח את אצ'ה, האופנוע האישי שלי? הטיול הולך ונרקם על המפה וגדל למימדי ענק, כמה קל לנסוע על מפת נייר מבלי לצאת מהבית.

ואני? אני בכלל אוהב להיות בבית.

מכין כוס תה וממשיך לסמן, קובע תאריך יעד משוער ומתחיל בהכנות.

מה לארוז? כמה זה יותר מדי? מתחיל ליצור רשימת חפצים. בצעד תימני אני מוסיף שניים לרשימה, מוריד אחד וכך הלאה.

הרשימה גדלה לממדי ענק והימים חולפים במהרה. פתאום, חצי שנה קדימה שנראתה כה רחוקה, הופכת לשבועות, ואז לימים ואז מבלי שאשים לב, אני מתייצב בבוקר בנמל חיפה.

חלום

ואז הכל נראה כמו חלום.

האופנוע מועמס על האונייה ויוצא לדרך. אני תופס מטוס יום אחריו ומנסה לתפוס רגע של היגיון בכל הסיפור הזה. אבל אין, זה באמת קורה.

אני אוסף את אצ'ה האופנוע בנמל לאבריו שביוון ויוצא לדרך. הכל מרגיש מוזר, כבד, לא יציב. הג'יפיאס מתעקש על דרכים שגויות ואני כבר רוצה להסתובב ולחזור הביתה. כן, אוהב להיות בבית.

יום אחרי יום, לאט לאט הכל מתחיל להסתדר. נפטר מציוד מיותר ומארגן נכון את השאר בתיקים.

הדרכים הולכות ומתפתלות לכיוון צפון, יוון ואתריה ההיסטוריים, נופים ואתרים שפגשתי רק בתמונות הופכים פתאום למציאות.

יום רודף יום

בימים מסוימים אני חבר של כולם ובאחרים נסגר ביני לבין מחשבותיי. יום רודף יום והקילומטרים נצברים. לפתע עולה המחשבה – מהו בית בעצם? האם המוכר והידוע הוא הבית? אם כך, אז נקודת המשען בטיול הזה היא מושב האופנוע. אותה תחושה מוכרת וידועה בכל בוקר שאני עולה ומניע את המנוע.

אלבניה ומונטנגרו, נקודות אור תמימות בסבך האירופאי הרץ קדימה, נדמה שנותרו קצת מאחור ושמרו על תמימותן. אני אחזור לשני המקומות האלו כדי לחקור אותן עוד.

תופס קצת אומץ ויורד לחקור שבילים בצד הדרך. כבשים, עיזים וכלבים משוטטים מחפשים לראות מי מפר את שלוותן. אני עוצר, מצלם, משתף וממשיך הלאה. השגרה הטובה נכנסת אל הטיול.

אירוח ביתי

אני ממשיך לרכוב צפונה אל קרואטיה הארוכה והיפה, מתחיל להרגיש את אירופה המערבית מדגדגת באף אבל טוב לי עם זה. פגישות מקריות הופכות לחברויות. אני נפתח כלפי אנשים ומוצא את עצמי באירוח ביתי. הופך לבן בית לשעה או יממה וממשיך הלאה אל המוכר, אל האופנוע, אל הדרכים החדשות.

ישנם ימים של אוטוסטרדות. כבישים מהירים, גמיעת מרחק עצום בזמן קצר, ההפסקות היחידות הן לדלק, שירותים ותשלום אגרה. ימים אחרים שייכים לכבישים מפותלים ומלאי הפסקות. כל פיסת נוף חדשה קוסמת לי, כל מקום הוא אידיאלי להפסקת קפה ואני צמא לגמוע את הנוף עד תומו.

בום של אירופה

קרואטיה הופכת לסלובניה שהופכת לאיטליה, בום של אירופה מופיע ואיתו אוכל מסוג אחר. הפסטות ממלאות את הבטן ומזג האוויר משתפר. אמצע הדרך למרוקו וההתרגשות מתחילה למלא את הנפש ויחד איתה גם החששות.

נופי טוסקנה הופכים לנופי פרובאנס שבצרפת ואחריהם כמה פסים ברכס הפירנאים ואני בספרד. מקדיש כמה ימים לאיזור טירואל ואחריו אנדלוסיה היפה.

עוצר לנשום מול מיצר גיברלטר. נקודת המעבר הקצרה ביותר בין אירופה לאפריקה וגם נקודת מפגש בין האוקיינוס האטלנטי לבין הים התיכון שלנו. אני עוצר לחשוב מול הים.

האם כבר הבנתי מהו בית?

ההתרגשות בשיאה, 20 ק"מ דרומה ואהיה ביבשת אחרת, בנופים אחרים, בתרבות אחרת שכל כך רציתי לפגוש. אני לא מצליח להירדם מרוב התרגשות, מחשבות וחששות אבל לבסוף אור הבוקר מגיע.

אני מגיע ראשון לנמל ומעלה את אצ'ה האופנוע למעבורת. קושר אותו בחוזקה ועולה לסיפון. בעוד שעה בדיוק אדע אם חששותיי יתממשו או יתפוגגו, האם אצליח להיכנס ליבשת או אחזור אחורה אל אירופה הידועה.

ברוך הבא

יורד מהאוניה בזהירות ושוטר גבולות מסמן לי להתקדם אל עבר דוכן המכס. הלב דופק מהתרגשות. מה תהיה תגובתם לאופנוע ישראלי?

"אתה מישראל?" שואלת פקידת המכס. "זו הפעם הראשונה שאני פוגשת מישהו שהגיע על אופנוע מישראל – ברוך הבא למרוקו!"

אני נושם לרווחה ומחייך בתוך הקסדה. אוסף את אישור הכניסה לפני שתתחרט ויוצא בדהירה החוצה אל טנג'יר היפה. אני עוצר להצטלם ליד מסגד מקומי וקבוצת אופנוענים עוצרת בסמוך, הם בוחנים את האופנוע ואת לוחית הרישוי הזרה וניגשים לשאול – "מהיכן אתה מגיע?"

אני מתלבט ביני לבין עצמי. "ישראל" אני עונה בשקט. שנייה של דממה מתוחה באוויר ואחריה "אתה אופנוען כמונו, כל דבר שתצטרך תוכל לבקש מאתנו". הם משאירים מספר ווטסאפ ויוצאים במהירות אל הסמטאות.

47 ימי רכיבה

אופנוען לאופנוען חבר, כנראה שבכל העולם. אני מלווה אותם במבט, עולה על האופנוע ונוסע אל חוף הים עם המים התכולים.

יושב על החוף ומסכם את החוויה, כל כך הרבה עברתי ב-47 ימי רכיבה. אני נושם את האוויר המלוח ושואל את עצמי – לאן עכשיו?

שם אוזניות ומפעיל את הספוטיפיי ברנדומליות.

אריק שר לי… "כן אני…. אוהב להיות בבית".

גלריית תמונות מהטיול

טיולים נוספים:

טיול רכיבה בארץ בארבעה ימים מופלאים

מתי מתחילים להתרגש מטיול רכיבת אופנועים?

להיות אופנוען זו מחלה שכיף להיות חולה בה, והיא לכל החיים

הכרובלוג בפייסבוק

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. דולב

    כתבת מהמם.
    רק שאלה אחת, עד כמה הטנרה נוח ברכיבות ארוכות?
    האם נוח לרכב איתו בזוג?

  2. אצ'ה

    תודה! נוח זה עניין יחסי כנראה. פחות נוח מב.מ.וו 1250, יותר נוח מווספה 150.
    המתלים טובים בעיניי אבל המושב קצת קטן ודק מדי. זו הפשרה לטובת השטח.

השאר תגובה