חוצה ישראל על אופנועי אדוונצ'ר

חוצה ישראל על אופנוע, זה לא קל. דרך השטח זה קשה יותר. ולעשות את זה עם אדוונצ'רים מגודלים ששוקלים יותר מ-200 ק"ג לפני דלק וציוד, זה חתיכת אתגר.

כתב: כפיר לוין – פרוריידינג

זה לא שלא חוויתי מדורה-זריחה בעבר עם אופנוע, אבל הסייקל של מדורה-זריחה-רכיבה על בסיס מתמשך עושה למוח ריסט בקטע אחר, במיוחד כשהרצף הזה מצליח להתקיים בליווי חומר אנושי וערכי משובח כשברקע רכיבה בחבל ארץ מגוונת ומדהימה – זה פשוט מגיע לדרגת זן.

חוצה ישראל – הזמנה מהאחים

הכל התחיל כרגיל במקרה והוזמנתי על ידי שני אחים, חברי ילדות שלי, להצטרף אליהם לחוצה ישראל בשטח לקראת חוה"מ פסח, עם הטנרה והדזרט X החדשים שקנו לא מזמן, אחרי ששניהם המירו את דתם מאופנועי אינדורו דו-פעימתיים לקרנפים דו-משקליים. האח הצעיר על טנרה, הבכור על דזרט X, ואני על האפריקה הגיבור שלי.

האח הבכור הוא תא"ל שפרש הרגע, מכיר את הארץ על בוריה. לקח לו 6 שעות לבנות מסלול באופרואד, משהו שלי היה לוקח 6 שנים. אבל עכשיו כשיש מסלול מוקלט אני מאמין שאני יכול לשתף אותו בפחות מ- 6 דקות.

האתגר המרכזי היה הימנעות מכניסה לשטחי אש שפעילים באמצע השבוע + התעסקויות עם חיישן GPS שבחלק מהזמן החליט שהוא בלבנון או קהיר, תלוי לאן היינו קרובים יותר באותו רגע. כאילו כדי לאזן את האשליה שהיינו שרויים בה לכמה ימים ולהזכיר לנו שיש כאן בעצם מלחמה. זה הוביל למסלול מתוכנן וטיפה יומרני של 1,060 ק"מ מדן ועד אילת בחמישה ימים, בשטח.

היומרנות מתייחסת לכך שלא ניתן מספיק משקל לכך שיהיו תקלות ומכשולים, ואלו נמצאו למכביר. בעצם – הרפתקאות (אדוונצ'ר או לא אדוונצ׳ר?!)

כמעט לא נחשב

להנאתכם – רשימה חלקית בלבד:

ביום הראשון תפס אותם גשם זלעפות בצפון (אני הצטרפתי בצהרי יום שני וחתכתי בחמישי בבוקר מפאת אילוצי זמן, עבודה ומשפחה). ביום השני פנצ'ר באפריקה בסחל'ה של שביל ״המוביל״ המטונף מפסולת בניין באזור המשולש. ביום השלישי שדות חקלאיים בוציים מהגשמים. ביום הרביעי הדרזט רב עם בולדר בנחל צין, הבולדר ניצח וזכה במקלחת מי קירור איכותיים ומקוריים של דוקאטי. אגב, זו הייתה האחרונה מ- 7 (!!!) נפילות במצטבר – רק בנחל צין, שמציע תפריט מקומי אך קטלני של בולדרים, דשדש, פניות מחורצות ועוד ביטויים שמייצרים זיעה קרה בכל קבוצת אדוונצ'ר מצויה.

גם אני כמעט נפלתי פעם אחת אבל כמעט לא נחשב.

לקינוח ביום החמישי והאחרון (אחרי שחתכתי), הם שקעו עוד כמה פעמים בדיונות בואכה לאילת.

אומנם בערב התדריך שלקראת התרעתי שהקילומטראז' היומי יומרני בהתחשב בתקלות שתמיד קורות אבל אני השתחררתי בדרגת סגן בלבד אז התא"ל ניפנף אותי ב "יהיה בסדר, נסתדר". תכל'ס – צדק.

אכלנו את מה שבישלנו

היו כאמור פנצ'רים, תקלות ונזקים – ועם כולם התמודדנו במק'גאייוריות ישראלית טיפוסית אך יעילה. בנחל צין כמעט בנינו מהדוקאטי הליקופטר – אבל היו חסרים לנו מסטיק בזוקה, עלה של חסה ושתי מקלות של ארטיק קרח (צעירים – כנסו ליוטיוב>זהו-זה>הפרק על מק'גאייור).

התעוררנו כל יום סביב 6, שעה באיזי לקפה וזריחה. קיפולים ואירגונים, ארוחת בוקר ויצאנו לדרך סביב 8 +. חוץ מהערב השלישי שהגענו לקראת החשיכה לערד והתארגנות מאהל לילית בנווה זוהר (ים המלח). בכל יום הקפדנו לסיים לרכב סביב 18:00 כדי להתארגן לחניה כשאנחנו עדיין באור.

אכלנו את האוכל שבישלנו ברוב הפעמים: קבנוס, שעועית, אורז, טורטיות, טונה, חטיפי אנרגיה ועוד מזון שניתן לסחוב ולא מתקלקל. פה ושם התפנקנו – בלינה בתל חדיד חברים אחרים מילאו את ליבנו לפחות כמו את קרבינו עם בשרים מקצביה סודית, ולמחרת בערב השלישי בלענו בלי ללעוס איזה טורטייה מקסיקנית ומיותרת בערד.

קנאקים

בישלנו בכלים ייעודיים למסעות של אלפיניסטים כי ראש הכנופייה תת-אלוף גאדג'ט לא פראייר, והזמין הכל איכותי מחו״ל במחירים סבירים.

ישנו בשק"שים על מזרונים. לא פשוט בגילי אני כבר לא בן 40 – אבל היה שווה כל קנאק שאני עוד מרגיש עכשיו רק מפעילות ההקלדה.

חשוב לומר תודה לאלוהי הפיזיקה, לכישורי הרכיבה ולשיקול הדעת הבריא שהשאיר את שלושתנו ללא פגע – אחרת איך נעשה זאת שוב?!

אחורה, פנה

ויחד עם זאת, היו שני מיקרים שבהם חשבתי לעשות אחורה פנה:

לערד הגענו כבר לקראת החשיכה ואחרי עיכובי התארגנות ללילה נאלצנו לרדת את כביש ערד-סדום בחושך מוחלט: 123 פניות לאורך 24 ק"מ. עם עייפות מצטברת, סנוור מזדמן מתנועה נגדית, אופנועים עם זנב כבד ואחיזה בעייתית בגלגל הקדמי – ובשיפוע ירידה עם רוח שממש הקשתה על שמירה על הקו…

אפילו שזה אולי נשמע קצת דרמטי מדי, זה לא מצליח להעביר את האימה שגרמה לביצים שלי להיכנס חזרה לגוף, כשאני מנסה לגשש באפלה את תוכנית הרכיבה שלי לפניה הבאה – אבל כל מה שאני מצליח לראות זה תמונה משפחתית של אשתי והילדים.

לא הסתובבנו.

לעומת זאת, הרמטכ"ל חשב שזה אחלה בונוס לרזומה לעלות את נחל מרזבה עם טנקים דו-גלגליים (שריונר, בכל זאת). אבל כשהגענו למדרגה המפורסמת גילינו שמצבה הנוכחי לא עושה לנו חשק לצאת לסיור במסוק של 669 אז ויתרנו וירדנו חזרה.

בסיום הנסיגה ציין תת-אלוף חוסן, שצריך לחזור לשם ולהראות לה מזה.

חוצה ישראל – תודות לאחים הגיבורים ולכולם

למרות הכל, והיה לא מעט, שני האחים הגיבורים האלה תיכננו כל פרט, התארגנו, ויצאו לדרך ביום ראשון בבוקר מקיבוץ דן שבצפון, וכבשו מחדש בסוף אותו השבוע, את דגל הדיו שבאילת כשהם מניפים את דגל ישראל בגאווה. הן עשו זאת לצד נשותיהם (הגיבורות האמיתיות) שירדו לקבל את פניהם באילת ולחגוג ביחד סופ"ש ניצחון מפנק וראוי.

מבחינתי המסע הזה שזכיתי לקחת בו חלק, צריך להזכיר שוב לכולנו שבלי תעוזה – אין גבורה, שבלי מלחמה – אין ביטחון, ושיש לנו רק ארץ נהדרת אחת ששווה להילחם עליה.

שיהיה לכולנו אחלה שבוע ועבודה מוצלחת לצוותי פרוריידינג בהדרכות, בזכותכם ובזכות לוחמי המשרד שלנו וכמובן אישתי המדהימה – יכולתי להרשות לעצמי לסובב לרגע את הגב מבלי לדאוג, ושנייה לחיות.

גלריה צנועה למזכרת