דלג לתוכן

“הראש כבד, הלב כבד ” – לזכרו של רס”ן ניסן שליו

המועקה הכבדה שליוותה אותי במשך כל יום האתמול, זכתה לתיאור קולע מצידו של כפיר לוין שאמר בשעות הערב: "היום עבר לידי, כאילו לא הייתי שם".

חלק מכובד מההלם הרב שאחז בכולנו (הרוכבים) לאחר הידיעה על מותו של ניסן, נעוץ במחשבה האופטימית, והדי נאיבית, לפיה האמנו שלא נאבד עוד חברים לטובת השירות הצבאי. רוב רוכבי הסופרמוטו, שעימם חלקתי את הצער והעצב סביב מותו של ניסן (שרכב והתחרה עימנו עוד מעונת המרוצים הראשונה), הינם רוכבים שגילם הממוצע נע סביב ה-30-35. לא ילדים. ולכן, מלחמת לבנון השנייה הייתה אמורה, כך נראה, לגבות את מחירה הנורא דווקא מהדור הבא, הדור הצעיר – חיילי הסדיר. לא אנשים שנתלשו משגרת חייהם, משפחתם, מקום עבודתם, ונזרקו אחורה בזמן, לתקופת המדים, האבק, הציות לפקודות וסיכון החיים. ממש לא האמנו, או שלא רצינו להאמין, שנחזור לקבור חברים בשל נסיבות שכאלו. "נאיביות אופטימית", כבר אמרתי?

07:00 – אני פותח Ynet עם הקפה של הבוקר. הכותרות מצמררות: 19 הרוגים ביום שבת, ועוד 5 "נעדרים הנחשבים לחללים" מנפילת מסוק בלבנון.

 07:15 – הודעת SMS מאוריה כרמלי (מוסך ספין) בנוסח קצרצר: "אתה ער?". בשעה שכזו, SMS מאוריה לא יכול להיות טוב, משהו רע קרה. אוריה מספר בקול כבד כי ניסן הוא אחד מהרוגי התרסקות מסוק היסעור.

הלם. הלם מוחלט.

סבב טלפונים קצר מול החברים הקרובים. כולנו ידענו מה ניסן עושה במילואים ובאזרחות (טייס מסוק של משטרת התנועה), ועדיין חלק מהכאב, האבל והתדהמה, נעוץ בהפתעה שתיארתי בתחילה. לא האמנו שזה יכול לקרות שוב סביבנו.

07:45 – אני יודע שלא אהיה מול מחשב כל היום, אך מאחר ולא הותרו עדיין לפרסום שמות ההרוגים, אני מעלה הודעת אבל קצרה וכללית בפורום סופרמוטו, עם קישור לידיעה ב-Ynet.

10:00 – אנגלברג מבקש ממני לדבר עם תחקריני ערוץ 10, המעוניינים לשמוע מחברים על ניסן. אני מסכים.

11:40 – צוות הצילום מגיע ל"לרט" והכתבת מספרת לי שאני אהיה היחיד שיספר על ניסן. אל המשפחה, המתגוררת באזור נהריה, הם לא יגיעו מפחד הקטיושות. מרגיז ומעצבן – ככה הם עובדים? אבל למען זכרו של ניסן, ממשיכים. בערב, כשישודרו סיפורי כל ההרוגים, אגלה שבעלי משפחות מהמרכז זכו שבני משפחה רבים ידברו בשבחם, כולל הצגת תמונות ילדות וצדדים מגוונים של חייהם. ניסן זוכה להדגשת אהבת תחום האופנועים בלבד, כולל 2.5 משפטים שנותרו מחמשת הדקות בהם צולמתי אני, פלוס צילומי וידאו וסטילס מרכיבות הסופרמוטו השונות בהם השתתף.

תמיד חלמנו על היום שבו ישודרו רכיבות סופרמוטו בפריים-טיים. לא פיללנו ולא ייחלנו להגיע לשם בנסיבות הללו.

12:45 – פורסמו שמות ההורגים ברדיו, מתעדכן אתר האינטרנט של העמותה לגבי דבר מותו של ניסן ובמקביל, כותב אנגלברג בפורום את הדברים הבאים: "בצער רב ועצב גדול ברצוני לשתף את חברי הפורום בידיעה על נפילתו של ניסן, טייס חיל האוויר במילואים שנהרג מפגיעת טיל במסוקו בלבנון.

ניסן היה חבר פעיל בעמותת הסופרמוטו מיום הקמתה, השתתף בכל עונות המרוצים ובעיקר היה חבר טוב ורוכב מדהים.
ניסן השקט והצנוע יחסר לי מאד, היה כיף גדול להכיר אותו ולרכב איתו, עצוב."

14:00 – ר.פ, שאינו מתעדכן בפורום באופן קבוע, מתקשר אלי ושואל: "שמעתי ברדיו, כשהקריאו את שמות ההרוגים, גם "רס"ן ניסן שליו, בן 36". זה לא ניסן שלנו, נכון?". קשה לשמוע זאת כך, ואני מצטער בפניו על שכך הוא נאלץ לגלות.

יום העבודה ממשיך. אני מנסה להשקיע עצמי בעיסוק בפרטים הקטנים, כדי להתנתק.

20:00 – טלפון משחר. החבר`ה מתארגנים לצאת לשתיית כוסית לזכרו של ניסן. הפולני שבתוכי מפתח מעט רגשות אשם על עניין "החגיגה" ביום מותו. במקביל, אני יודע שניסן היה מצטרף אילו רק היה יכול ובכל מקרה, היה שמח שכך אנו מכבדים את זכרו. אני מסכים.

21:30 – כמות לא מבוטלת של חברים ורוכבים מתייצבת בפאב שבהוד השרון. כל מי שיכול היה, הגיע. אף אחד לא הרגיש רגשות פולניים שכמוני, ומי שלא הגיע, פשוט לא יכול היה. לא כי לא רצה.

מעלים זיכרונות משותפים, צוחקים ומשתחררים. ברור שעל כולם עבר יום לא קל. אך למרות הכול, נראה שכל רגע ייכנס ניסן עם חצי החיוך הקבוע, ויצטרף לשותים לזכרו.

00:30 – אני חוזר הביתה – הראש כבד, הלב כבד.

יהי זכרו ברוך.

התמונה הבאה צולמה ע"י רותם שלף ופורסמה באשכול הודעות האבל לזכרו של ניסן בפורום סופרמוטו. אני אוהב את התמונה הזו – היא מייצגת את האווירה הייחודית של הסופרמוטו הישראלי. היכולת של המתחרים לשכב פרקדן על המדרכה והאספלט שלצד המסלול, אחרי תחרות לא קלה זה בזה בזמן הרכיבה, ולצחוק באופן משוחרר, חברי ונטול דאגות. כל כך כיף לראות את ניסן באמצע התמונה (מוריד את החליפה), חלק טבעי מהמגוון הרחב של אנשים ודמויות שמרכז התחום סביבו.

5 תגובות בנושא ““הראש כבד, הלב כבד ” – לזכרו של רס”ן ניסן שליו כתיבת תגובה

  1. יהא זכרו ברוך
    עם כל שאר הלוחמים. לא הכרתי אותו אישית, אך אתמול היה יום קשה וחנוק בכל מקרה.

  2. אלוהים…
    הייתי בין הראשונות שנמסר לה… ב3:00 בלילה..

  3. זה כואב בכל מקרה. ..
    אבל זה כואב קצת יותר כשאתה מכיר את הדוד של זה שנהרג בכפר גלעדי,

  4. תומר, כ"כ מרגש כתבת. תודה רבה!
    דרך ניסן התוועדתי לפני מס` חדשים לבלוג שלך.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: