חומר נפץ טקסטואלי: מה באמת קרה בשטח, טרום הפלת המסוק בלבנון?

אינני נוהג לעסוק כאן בנושאים פוליטיים או מדיניים. אפילו המלחמה שזה עתה הסתיימה בלבנון, לא זכתה לאזכור ייחודי משלה, מלבד הפוסט הקודם שהתאבל על מותו של האופנוען, החבר, הטייס – ניסן שליו.

אבל לפעמים המציאות נושכת, והטקסט הבא פשוט מחייב אותי להמשיך ולעסוק באקטואליה. בימים אלו, כשהמדינה עוסקת בוועדות החקירה שיבדקו את המלחמה בכללותה ואת התנהלותו של הדרג הצבאי והמדיני במשך כל ימי הלחימה, שוכחים שהיו גם פאשלות מבצעיות "קטנות" בשטח עצמו. גם אותן צריך לבדוק.

למרות שעוד טרם יבשו רגבי העפר מעל קברו של ניסן, חשוב לדעתי לתת פרסום לטקסט הבא המעביר, גם אם בין השורות, ביקורת חריפה על מחדלים רבים. כשאני סיימתי לקרוא, עלתה מול עיניי שאלה בסיסית ביותר: "האם כל כך קל היה למנוע את הפלת המסוק?".

הטקסט נכתב ע"י נמרוד בוקר (שכבר ציינתי את כתיבתו כאן וכאן), שחזר שלשום בערב ממילואים בלבנון. נמרוד, שנכח באזור הנחתת הכוחות שביצע מסוקו של ניסן, קרא את הפוסט הקודם, והיה חייב לכתוב את הדברים הבאים. רגע לפני שוועדות החקירה מקבלות רושם מוטעה לגבי שקרה באמת בשטח, אני נותן פרסום לחומר הנפץ הטמון בטקסט הבא:

"… הערב מגיע ואנחנו מתכוננים לצאת לסריקה של אחת השלוחות של השקיף אל צלחאני. אנחנו במקום כבר יומיים ומכיוון שמדובר בעומק השטח הלבנוני, אין אספקה. וחם. המים כבר אזלו, ואחד מאיתנו מאובחן כלוקה באי ספיקת כליות. בערב אמורים לנחות פה המסוקים שיורידו את הפלס"ר הסדיר שלנו ויביאו לנו מים לקראת הקרב המתוכנן. אז גם נעלה את אבי למסוק שייקח אותו הביתה.

בצהרי אותו היום, הבחינה אחת התצפיות שלנו, עם אמצעי תצפית אלקטרוניים, בחוליה נכנסת לאחד הבתים בכפר יעתר שלמרגלותינו, עם טיל כתף. מטוס חיל האוויר מוזנק למקום, וגם אחרי שלושה יעפים לא מצליח להוריד את המבנה. המטוס חוזר לארץ וח., הנציג שלנו בבור הפיקוד, משתומם על הזחיחות של אנשי חה"א שמחליטים שהחוליה כבר לא מהווה איום…

הערב מגיע ואנחנו מקפלים את עמדות היום שלנו, עוברים על קפ"ק 2 ומתכוננים לסריקה. לפי המודיעין, מחופרים שם 200-250 לוחמים עם משגרי קטיושות. כל משגר מונה צוות שיגור של ארבעה לוחמים ומאובטח בארבעה עד שישה לוחמים. פחד מוות. אנחנו יוצאים למנחת, אותו מנחת שלילה קודם קלט פה שני גדודים שלנו שהגיעו בטיסה. אתמול, לפני שהמסוקים נחתו, הייתה פה הרעשה כבדה של מטוסי קרב וארטילריה שממש יישרה את המקום ומיסכה אותו בעשן. היום כלום. מן שקט כזה.

הלילה יורד והמסוקים מתחילים להגיע, נוגעים לא נוגעים באדמה. הם פורקים 36 לוחמים בשניות, מתרוממים מוחשכים לגמרי ויורדים בוואדי העמוק. ואני במנחת נחנק מהחול הרב שבאוויר, שוכב על הגב כדי להקל על הכאבים בגב ובכתפיים מעשרות הקילוגרמים שעליהם, ומביט במסוק האחרון שממריא עם כבש פתוח ומת, מת לצרוח "עצוווווווור, אני לא רוצה להיות פה! אני מפחד!"

המסוק חולף עכשיו מעלי בגובה נמוך מאד ואני מביט בו בקנאה. לפתע אני קולט אצבע של אש שמשיגה אותו ו"נצמדת" אליו, לא ברעש חזק מדי, למנוע השמאלי. המסוק פולט כמה נורים אבל זה מאוחר מדי והוא מתחיל לאבד גובה. בשלב הזה המסוק כבר 50 מ` מאיתנו ומאבד גובה. ואז הוא נדלק. באש בהירה וחזקה בעודו באוויר הוא נדלק וצולל לוואדי. אין לי קו ראיה עם אתר ההתרסקות אבל הפגיעה שלו בארץ מדליקה פטריית אש על כל הסביבה. אני לא מאמין למה שראיתי וחושב "שיט! הרגנו את אבי". אח"כ מגיעה הצעקה" "פצמרי"ם! התגלינו! לתפוס מחסות!", והתדהמה מתחלפת בפחד מוות.

כמה שעות אח"כ, כשהמהומה שוככת, אני פתאום מוצא את אבי. הם לא הסכימו להעלות אותו ופצוע נוסף למסוק. "בשביל זה מיועד לכם מסוק נוסף" הם אמרו – "ינשוף שייקח אתכם לבי"ח", ובכך נתנו להם חיים במתנה. לילה לאחר כן אנחנו כמעט מחסלים חוליה של שלדגיסטי"ם שאנחנו מזהים, כשהם סורקים אחרי שרידיה של המכונאית המילואימניקית. מכיוון שהבלגאן חוגג, ואין פה שום מידע על כוחות שכנים, אנחנו לא יורים מפחד לדו"צ. אחרי יממה נוספת אנחנו יוצאים שוב במסע רגלי שהתחיל בתשע בלילה והסתיים בשש וחצי בבוקר בגדר. שם אנחנו פוגשים את החברה משלד"ג עם "רגלי העץ" החרישיים שלהם, מורידים את האלונקה עם המכונאית.

בוקר עולה ואנחנו באוטובוס. אני מודיע למ"פ שלי שאני מסיר את ההתנדבות שלי ולא מתכונן לעשות יותר מילואים. המ"פ שלי עונה לי "זה בסדר נמרוד, גם אני לא אגיע יותר". אני מתחיל לטלפן למשפחה ולחברים, וכבר בטלפון הראשון, עם רמי זיו, הוא מודיע לי שהטייס שנהרג הוא ניסן – "זה שקנה ממני את ה- CBR600 וישב איתנו בבר בהר. ממנו ביקשנו מידע על פעולות משטרה נגד אופנועים באזור"…

עכשיו ההתנתקות הרגשית ששמתי לי מהמראות מתחילה להיעלם.

פרולוג: בנקודת ההיערכות בקיבוץ סאסא אני פוגש את ח. שהיה נציג הסיירת בבור. הוא מספר לי שחיל האוויר הוציא הודעה שהטיל הגיע מבית ליף ולא מיעתר. כי את החוליה של יעתר הם חיסלו בצהריים…

זה שמבית ליף למנחת אין שום קשר עין לא משנה להם בכלל. אל תבלבל אותם עם העובדות, הם הרי מתכוננים לוועדת החקירה".

בתמונה המצורפת: ניסן שליו, בתמונה שצולמה לפני מס` חודשים ביחידתו במשטרה.