לפני מס` שעות צפיתי ב"יס דוקו" בסרט "הארלי בן דויד".
הסרט מתעד את רכיבתם בת 1,600 הקילומטרים של חברי המועדון היהודי-אמריקאי "אופנועני המלך דויד", כמעט כולם על אופנועי הארלי דוידסון, למוזיאון השואה בוושינגטון. (סמל המועדון, מצורף) הרכיבה, שבוצעה במאי 2005, היוותה מסע זיכרון לרגל ציון 60 שנים לתום השואה של העם היהודי.
למרות הרקע "הכבד" משהו של הסרט, היו בו לא מעט קטעים משעשעים עבורי. החל מהתדירות הגבוהה של העצירות לצרכי האכלה והאבסה עצמית של הרוכבים (מי אמר מועדון האופנועים הישראלי?), דרך תאונות מטופשות שיכלו להסתיים ללא נזק משמעותי לו רק היה הרוכב חובש קסדה מלאה ולא קסדת 3/4, דרך העובדה שרוב הרוכבים בעלי מקצועות חופשיים ומעל גיל 45 (מי אמר מועדון האופנועים הישראלי), וכלה בעובדה שרובם ככולם חיים את הפוזה הנלווית לבעלות על הארלי – כולל הכרס הגדולה מלפנים, המראה הבלתי מגולח והמוזנח, החולצות עם הכיתובים "הרעים" והבנדנות על הראש (מי אמר מועדון האופנועים הישראלי?).
אבל היה קטע אחד שהכניס את הדברים למסגרת הנכונה, הרבה לפני שהגיעו הרוכבים למוזיאון וחשפו את סיפורי משפחתם. חבורת הרוכבים המובילה, הגיעה לסוכנות הארלי בשרלוט אשר בקרוליינה, שם נפגשה עם הרב של נציגות חב"ד המקומית. בנאום קצר שערך להם בתוך הסוכנות, הצליח החרדי הנחמד, לקשור היטב בין החירות שנשללה מהעם היהודי במהלך השואה, לבין החירות העצומה שחשים כשרוכבים על אופנוע.
למרות שלא נראה שרכב אי פעם על דו גלגלי, הסביר הרב לרוכבים עד כמה הם צריכים להבין ולזכור את תלאות העם היהודי בשואה, כדי להעריך ולהוקיר את העצמאות והחופש בו הם זוכים בארצות הברית בכלל, וברכיבה על אופנוע בפרט.
"… נסיעה במכונית היא כמו צפייה בסרט. ברכיבה על אופנוע, ההרגשה היא שאתה בתוך הסרט…"
החופש הזה, שזכה לביטוי במשפט הנ"ל כשאחד מהרוכבים ציטט מתוך "זן ואומנות אחזקת האופנוע", הוא אותו משהו חמקמק שלעולם לא נצליח להסביר לסובבים אותנו, כתשובה ל"מה אתה ממשיך לרכב על אופנוע?". לא משנה איזו רכיבה אנו אוהבים, כולנו מסומנים על ידי הסביבה כאינפנטיליים שרק מנסים להרשים/להתחבר לילד שבתוכנו/מתאבדים… ועוד 1,001 ביטויים וכינויים. אבל אף אחד מהם לא יוכל להבין את תשובתכם, ותהיה מתחכמת וברורה ככל שתהיה, עד שלא ירכב בעצמו.
כשאותו חבד"ניק הצליח לחבר בין חוסר החירות דאז לחופש האבסולוטי שחשים הרוכבים כיום, והצליח לשים את האצבע על הדבר שיעצים את החוויה (הקשר של הרוכבים היהודיים לשורשים שלהם באירופה), הצטמררתי. "רק זכרו את העבר", הוא אמר, "ותהנו עוד יותר מכל רכיבה שלכם על האופנוע".
זכרו מאין באתם ומי הם אבותיכם, ולא משנה לאן תרכבו – היעד יהפוך להיות הרכיבה עצמה. הרכיבה תהפוך למוחשית יותר, מורגשת יותר והכי חשוב – תרגיש חופשית ומהנה יותר.
חופש.