מרתיח!
7 בערב. אני בנתיב האמצעי, נע די מהר (70 קמ"ש), גם ביחס לתנועה שסביבי. לא מעכב אף אחד ולא מרגיז שום נהג או נהגת. מימין – נתיב האצה לרכבים המשתלבים לאותו כיוון תנועה.
לפתע, טנדר לבן וגדול יוצא בתנועה חדה מאותו נתיב האצה, ומתפרץ לנתיב שלי ללא שום איתות, כאילו אני לא שם! "זבל!" אני צורח בתוך הקסדה בעצבים, ורואה לרגע שחור בעיניים.
אשתי שונאת שאני עושה את זה, וגם אני מרגיש די אידיוט שאני יורד לרמות הללו, אבל החלטתי באותו רגע לנקום ולעצבן בחזרה.
לא משנה שאני על קטנוע זערורי והוא ברכב גבוה, רחב, גדול ובעיקר כבד יותר. לא משנה שבכל שבוע שומעים על "זעם כבישים" שבגינו נהגים דוקרים אחד את השני, ופוגעים זה ברכבו של זה.
כן, אני יודע. אני אידיוט בדיוק כמוהם.
אבל העצבים לקחו פיקוד.
אני נצמד אליו מאוחר ומתחיל לעקוף מימין. המטרה? להגיע מולו, ולהאט כדי לעצבן. עד שיהיה ברור לו שבפעם הבאה, הוא לא יוכל להתעלם מקיומי. אני מאיץ בבת אחת, וגורם למלאך על הכתף שלוחש הטפה מתחסדת לתוך האוזן – "תרגע, תרגע, תנשום עמוק", ליפול אל האספלט השחור.
עוד לפני שאני מיישר קו עם הדלת הימנית של הטנדר הלבן, הוא מתחיל לצפור באגרסיביות.
אני עוקף אותו, ובמשך 5 שניות רוכב לפניו. והוא? ממשיך לצפור בטירוף, ועובר לנתיב השמאלי ביותר (מתרחק ממני). והצפירות ממשיכות.
אני מתעלם, ומסתכל ישר. "אההה… עכשיו הוא פתאום כן רואה אותי? שייחנק!"
אני זורק אליו מבט מהיר, ורואה אותו מנופף בידיו לעברי.
"לך תזדיין! לפני רגע לא ספרת אותי על הכביש, וכמעט כיסחת לי את הצורה רק בגלל שאני על קטנוע, ופתאום מאוד חשוב לך להשיג את תשומת ליבי? לך תזדיין".
אני זורק לעברו מבט נוסף של חצי שנייה, ומבין למה הוא צופר ומנופף בידיו…
הפנס הקדמי של הקטנוע, היה כבוי.
לא פלא שהוא לא ראה אותי במראות.
אופס…. סליחה.
השאר תגובה