ראלי הדקאר יצא היום לדרכו.
בין המתחרים ישנו רוכב ישראלי אחד ובודד, שיוצא לבדו לראלי המפרך בעולם. כמעט הכל על חשבונו, ללא תמיכת אנשי צוות ובטח שללא תמיכה כלשהי מצד המדינה.
את עו"ד גלעד בנאי "הכרתי" עוד לפני שנפגשנו פנים אל פנים.
זה החל בידיעות שנכתבו ע"י טל זהר בפול גז, כשעוד ערכתי את האתר, ונמשך מדיווחים בפורומים השונים סביב ההכנות לראלי, והסתיים במעקב צמוד שערכתי אחרי הבלוג שניהל טרום המרוץ (עליו המלצתי כאן).
כשהתחלתי לעבוד ב-KTM, נפגשנו פנים אל פנים מאחר וגלעד מתחרה על אופנוע מתוצרת זו (525EXC). אמנם מדובר היה על חודשיים בלבד לפני היציאה למרוץ, אך עשיתי ככל שביכולתי כדי לתת רוח גבית לפרוייקט האדיר של גלעד, מצד החברה והמותג עליו אני אחראי. לא הכל הצליח, לא הכל יצא כמו שרצינו ואין ספק שעובדת היותי חדש במערכת, לא תרמה לשיפור התמיכה של החברה בו. עם זאת, בימים האחרונים ולאחר פעילות יחסי ציבור אינטנסיבית שהחלה לתת פירותיה, סוקרה יציאתו של גלעד בתקשורת הישראלית באופן נרחב למדי, כולל כתבות וראיונות בערוץ 1, 2 ו-10.
הפגישות התכופות שלי עם גלעד, גם אם היו קצרות, הגבירו גם אצלי את ההתלהבות סביב הראלי. ההרפתקאה הגלומה בחוויה שכזו, מסוגלת ללכוד כל חובב ספורט מוטורי, ומעבר. ההתלהבות שתפסה בי, גרמה לי להתעסק בנושאים הקרובים לחוויות שכאלו.
למרות היות המרוץ הנ"ל לתחרות המוטורית הכי מסוקרת בעולם (550 עיתונאים ביום הזינוק מפורטוגל, 160 עיתונאים שמלווים בפועל את המרוץ), עדיין הוא מצליח להשאר מסתורי, מאיים ומפחיד. הן ליכולות הפיזיות של גוף האדם, והן לנפשו של המתחרה.
חברים וקרובי משפחה, שנחשפו לנושא הדקאר דרכי, "בזכות" עומס העבודה שהגיע סביב הנושא הנ"ל (כמו מסיבת העיתונאים סביב יציאתו של גלעד למרוץ, ומבצע המכירות שיזמתי סביב נושא זה), לא הבינו "למה לעשות זאת? למה לכן עצמך? מה זה נותן מה מקבלים בסוף?"
ובכן, לא עשיתי את הדקאר מעולם וכנראה שגם לא אשתתף בו. למעשה, גם לא התחריתי במרוצים שכאלו פה בארץ, בהסטוריית הספורט המוטורי הקצרה שלי. אבל אני בהחלט מבין מאיפה הדרייב לכך ומדוע אנשים עושים זאת. כל 13,000 האנשים שהצליחו להגיע לקו הסיום ב-28 שנות המרוץ (היום יצא לדרכו המרוץ ה-29 במספר), חוו, ככל הנראה, את אותן התחושות שהיו מנת חלקם של מטפסי האברסט.
תחושת ההישג, שאני לא יכול לעשות דבר מלבד לדמיין אותה, היא כנראה עצומה, ומהווה סוג של מימוש עצמי והתעלות אישית רוחנית לרמות שמעטים מאיתנו מכירים. אין ספק, שלאחר סיום מרוץ שכזה, בטח ובטח אחרי רכיבה על אופנוע, צריכה להכניס באותו אדם את התחושה כי מנקודה זו ואילך, שום דבר לא יוכל לעמוד בפניו. שום מחסום, פיזי או נפשי, כבר אינו בלתי עביר. מי שסיים את המרוץ המפרך, הארוך, הקשה והמסוכן בעולם, זכאי לטפיחה אדירה על השכם ולבטחון עצמי גבוה.
מקנא? בחוויה הצפויה לגלעד – כן, בוודאי. בדרך הקשה אותה יצטרך לעבור כדי להגיע אל חוף שפת הים בדקאר (במדינת סנגל), פחות. מדובר על רכיבה מאומצת של 6 עד 10 שעות ביום, תוך ניווט בשטח לא מוכר שאינו ידידותי לבני אדם ומסביב רק רוכבים נוספים, מכוניות מהירות, ומשאיות מפלצתיות שדוהרות על פני הדיונות. במידה והצלחת להגיע למחנה בו תבלה את הלילה, נכונות לך עוד שעות לא מעטות של הכנת האופנוע ליום המחר (טיפול שוטף במקרה הטוב, תיקוני תקלות ונזקי נפילות ותאונות במקרה הפחות טוב), אכילת ארוחת ערב (שהרי במהלך היום אוכלים רק חטיפי אנרגיה), והכנת אוהל ושק שינה למשך הלילה. עד ההשכמה ב-5 בבוקר ליום נוסף שכזה.
ככה במשך שבועיים. בהחלט חוויה, אך לא "תענוג גדול".
גלעד דווקא נשמע אדיש למדי – הנה דברים שכתב בבלוג, לפני שהמריא לאירופה, על הרכיבה עצמה שצפויה לו:
"…בעיני זה החלק הכי קל כי מעכשיו, זה רק אני והאופנוע, הדרכים, ההרים והחולות. לרכב אני יודע, לסבול אני בטח ובטח יודע, הדאקאר עצמו – לא המותג, הטכנולוגיה, הכוח והתהילה – הדאקאר האמיתי של שעות על שעות באוכף, של ימים בודדים, של דיונות ענק בלילה, של כמה שעות שינה טרופות באוהל קטן בתוך רעם הגנרטורים והקומפרסורים במחנה – זה המקום שלי, שאליו אני מכין את עצמי, זה מה שאני צריך ורוצה. עכשיו, קרוב לוודאי שיצוץ משהו שיאיים למנוע ממני לסיים, הרי כל כך הרבה דברים רעים יכולים לקרות במשך 15 יום ו-8,000 ק"מ – כל מה שיש לי להציב מול המשהו הזה זה את עצמי, את מי שאני ואת מה שאני יודע – אם זה יספיק, יצאתי גיבור, אם לא – אז אולי באמת הכל קשקושים באינטרנט כמו שהציעו כמה אנשים אבל בכל מקרה זה הכל אני, אף אחד ושום דבר אחר – טוב מספיק, לא טוב מספיק, זה מה שיש."
שיהיה בהצלחה גלעד – מחזיק לך אצבעות ועוקב אחרי התקדמותך עד לדקאר.
בתמונה (צילום: טל זהר) בתום יום ההרשמה – האופנוע והרוכב אחרי הבדיקות המקיפות, עם המספר 166 שילווה אותו לאורך הראלי כולו.
