כמעט חושך בחוץ, הגשם לא מפסיק לרדת, ובטוח שלא כדאי להוציא את האף פן יקפא מהקור.
שש וחצי בבוקר – אני נועל את מגפי הרכיבה, סוגר היטב את האבזמים, ומתכונן לצאת החוצה לרכב.
חודש שלם שלא רכבתי – אומנם לפני כשבוע יצאתי לרכב בחולות של מנדרין בת"א, אך חתכתי הביתה אחרי שעה וחצי. תא השטח שם קטנטן ולא מגוון, והרכיבה שם התחילה לשעמם כבר אחרי 10 דקות. בזבוז מיותר של שעות מנוע… לא יודע מה עבר לי אז בראש כשהסכמתי להקדיש את שעות הרכיבה המעטות שיש לי בסוף השבוע, לאיזור הזה.
והנה אני עכשיו: לובש על כל ציוד המגן את מעיל הסערה, טומן את כפפות הרכיבה עמוק בתוך התיק ויוצא כשכפפות הגשם עוטות את כפות ידיי. בשעה הקרובה אגלה כיצד חרמנות הגז שלי, שבגינה יצאתי לרכב במזג אוויר זוועתי שכזה, יכולה לסכן לי את הבריאות בדמות דלקת ריאות.
בדף "מזג האוויר" של Ynet הבטיחו "גשם לפרקים". למה אף אחד לא סיפר שמדובר על שידור מחזורי? המים ירדו מהשמים ללא הפסקה – פעם בטפטוף עדין, לרוב בטפטוף מציק שמקשה על רכיבה מעל קצב מסויים (טיפות המים מכות בעוצמה על כל פיסת עור חשופה).
רכיבה של 5 דקות לנקודת המפגש הקבועה, מתארכת ל-40 דקות ארוכות ומעייפות. מעבר חקלאי שבשנתיים האחרונות קיצר את הדרך לתחנת הדלק, נסגר עם שער ומנעול וצריך לעקוף. ירידה לערוץ הנחל שמתחת לקיבוץ עינת מגלה כי לא סתם נקרא המקום "ערוץ נחל". גובה המים נע בין 10 ס"מ לחצי מטר, ובמקום לרכב בתוך הערוץ, אני מנסה לעלות על הגדה השנייה, בעלייה תלולה במיוחד, המכוסה עיסת בוץ רכה. 40 דקות כאמור, חלפו עד שנחלצתי ממנה חזרה לתוך המים הזורמים, ומשם לתחנה.
היה ברור בשלב זה, שרחוק – לא נצליח להגיע. אז בחרנו באתגר שפשוט חייב להיות קשה, וגם נמצא קרוב: "עליית הדמעות של קרמברג". העלייה הזו, היא בכלל לא עלייה. מדובר על שיפוע מאוד מתון שאורכו כ-300 מטרים. עליו, מפוזרים משטחי ומדפי סלע היוצרים את הקושי הראוי ליצירת התנאים הנכונים לרכיבת אנדורו, כמו שסטאריק מציג אותה: "באנדורו, המסלול צריך לזיין אותך באופן קבוע. מדי פעם, מכניס לך המסלול את היד עמוק לתוך התחת ובאופן כואב, ומוציא אותה לאט. ואז ממשיך לזיין אותך".
ואכן, העלייה הזו, כשהיא יבשה, שומרת עלייך עירני… אולי לא ברמת הקושי שסטאריק מתאר, אך בהחלט ה"קושי" הוא קבוע במהלך ההתקדמות, כשמדי פעם משולבות מדרגות סלע יחד עם סלעים קטנים יותר ומשוחררים, המקשים על ההתקדמות. פה ושם גם התוואי מוריד את קצב הרכיבה, ומקשה עוד יותר על תקיפת המכשולים.
ולמה מתקראת העלייה הזו כ"עליית הדמעות של קרמברג"? כי בניסיון הראשון (והשני) לעלות אותה, לקח לכולם 2-3 דקות כדי להגיע לחלקה העליון. לקרמברג זה לקח 20 דקות ע"פ הסיפורים…
ובכן, נחזור לסיפורנו הרטוב מהבוקר. עלייה שכזו, בשילוב עם גשם שלא מפסיק לרדת, סלעים חלקלקים ובוץ בתצורה של גרבר (מזון התינוקות), הינה מתכון בטוח למאמץ. עכשיו, המסלול תואם את תיאורו הציורי של סטאריק ל"אנדורו". למעשה, היו רגעים שזו לא נראתה כמו "רכיבת אופנוע", אלא יותר כמו קרב השרדות – רק ללא פרס אמיתי בסופו (מלבד הסיפוק). לא פחות מ-40 דקות של דחיפות, חילוצים, משיכת זנב האופנוע מהסלעים החלקים, הפסקות מנוחה, התנשפויות, הרמת האופנוע מהקרקע לאחר החלקה ונפילה ועוד עינויים כהנה וכהנה, לקחו לנו כדי להגיע לחלקה העליון של הגבעה.
העלייה הזו היא כמעט בלתי עבירה בתנאי שכאלו. אך שמחנו להוכיח שזה רק "כמעט".
פחות משעתיים הייתי בחוץ, התרחקתי אולי 10 קילומטרים מהבית ומהשמיכה החמה. חזרתי ספוג מים עד לשד עצמותיי בפלג הגוף התחתון, ורטוב כולי מזיעה שלא יכלה להתנדף דרך מעיל הניילון, בפלג הגוף העליון. כל הציוד כוסה בשכבה נאה ורוטטת של בוץ, כולל האופנוע עצמו. והעייפות… הו העייפות… העדר הרכיבה, ואי הפעילות הגופנית במהלך החודש החולף, הן עובדות שהכו בי ללא רחם. לפחות הספקתי לישון צהריים במשך שעתיים, כדי לשקם את הגוף מהמאמץ.
לא יכול לומר שלא נהניתי… אך אם לא הייתי כה חרמן על רכיבה, והייתי מספק את "החשק" בשבועות הקודמים, הייתי לבטח נשאר בבית.
שבוע טוב!
למה עכשיו אתה לא מצלם? נשמע באמת מספק חבל שלא היינו 🙁
כי חששתי לחיי המצלמה.. גשם וכו'…
חחח שתהייה בריא..
אומנם הגשר של עינת סגור אבל מהצד אפשר לעלות על הגדר.
ככה לפחות אני עושה מאז שהם נועלים.
בכל אופן עכשיו לפחות אני יודע איפה העלייה הזו שכולם מדברים עליה..
ננסה מחר. 😛