כחוט השני

ינוקא ממשיך להפציץ בטקסטים המפטמים את הבלוג כראוי ומדשנים את כולנו מהנאה

תביא איזולירבנד

 משהו במערכת החשמל אינו כתיקנו. בדרך למוסך אתה עובר אצל חבר לקבל ייעוץ. אולי הוא מבין משהו ?

 כן! הוא טוען שהיה לו כזה אופנוע והוא מכיר כל חוט. אתם מפרקים: פלסטיקה, מושב, מיכל דלק, פילטר אויר… שולפים צמה סמרטוטית ומבתקים אותה. שני חוטים קרועים מבצבצים החוצה. החבר מחייך בידענות ונוטל קאטר. חוט אחד נקצץ באכזריות, השני מתחבר. היצירה נחתמת בליפופי איזולירבנד נדיבים. מרכיבים: פילטר אויר, מיכל, מושב, פלסטיקה, ופותחים סוויצ'.

דקה דומיה.

 ואז: "איזה דפקט אני. זה החוט השני…"

 כולם מכונאים כולם. כחוט השני שזורה הסאגה האופנועית של כולנו בקריירה מכונאית.

 עוד טיפה

 אין אחד שלא עבר את סצנת "עוד טיפה ליתר בטחון… סססאמו!!"

 צריך להחליף שמן. חבר אומר לך שתחליף לבד, מה הסיפור? פותחים מרוקנים סוגרים וממלאים. פשוט.

 אתה בהחלט חושב שיהיה נחמד לחסוך כמה גרושים. פותח את הבורג הקטן ההוא בתחתית המנוע, מרוקן וסוגר.

 סוגר?

 אתה אכן סוגר, אבל כמה לסגור?

עדיף טיפה יותר. ככה ליתר בטחון.

 ואז: "ססססאומו!!!" הבורג מסתובב על ריק…

 קוראים ליועצים.

 "תשים הרבה טפלון, ותסגור".

 "תשים הליקוייל".

 "תקדח חור גדול יותר ותבריז".

 ואתה כבר יודע, שעד שלא תגרור את הנבלה למוסך, החבוב ישחה בשלוליות שמן עד יומו האחרון.

קול דודי דופק

 אתה שומע נקישות מהמנוע. חבורת היועצים מתקבצת.

 "זה מהשסתומים".

 זה מהקמשפט. צריך לפרק ראש. יעלה לך 2500 שקל".

 "זה מהקרנק. צריך לפרק מנוע. יעלה לך 5000 שקל".

 אתה לא מבין בזה בשיט, אז נוסעים למוסך. בדרך אתה הופך לאדם דתי יותר מהרבי מלובביטש. "הלוואי שייגמר רק בסביבות 2000 שקל" – אתה מתפלל. גם מבטיח לתרום ביד נדיבה ל"אילן" "יד שרה" ל"אקי"ם", העיקר שלא יגמר באובראול.

 משאיר את האופנוע והולך לאכול פלאפל. חוזר אחרי חצי שעה והמנוע מנגן כמו הכינור של יהודי מנוחין.

 "אה! – אתה מופתע – מה היה לו?"

 "מה זה משנה? – כך המוסכניק – תן 700 שקל וסע לשלום".

 עכשיו אתה מתרגז. מה הוא כבר עשה בכמה דקות שמגיע לו כל כך הרבה?

 גנב!

 היית מוכן לשלם 700 שקל ברצון אם התיקון היה לוקח יומיים, זה כן. אבל בחצי שעה? מה, אני מנכ"ל בל"ל?

צלילות בקישון

 הסבירו לך איך לכוון שסתומים. קלי קלות. אתה מפרק מכסה עליון והכל הולך נהדר, עד לאותו רגע בו נשמע הצלצול הזוועתי של הבורג שצולל לתחתית המנוע.

 באותו רגע אתה מוכן למכור את אמא בשוק השחור, ואת אבא בשוק הלבן. רק שמישהו יושיע. אבל המשיח משום מה לא מופיע בקצה הרחוב, ואתה דוחף את הטרקטור למוסך.

 המכונאי פותח איזה חלון קטן בצד, ובעזרת מגנט מיוחד שולה את הבורג הבוגדני.

 אתה מחייך כאילו זכית בפרס נובל.

 "זה יעלה לך 200 שקל".

 עכשיו אתה כבר לא מחייך. גזלן!

 אנחנו מומחים עולמיים בעשיית החשבונות של האחר.

 קשה, קשה לנו מאד להשלים עם העובדה, שאדם שהתמחה במשהו שאנחנו לא מבינים בו בכלל, רשאי לקבוע לעצמו את הסכום, בו אתה תכבד אותו על כך שהוא יעניק לך מתנה מכשרונו.

 יש לי סיפור יפה על זה. לא שייך לאופנועים, אבל מאד שייך להבנת הטבע המחורבן הזה של רבים מאיתנו.

מים בששון ממעיני הישועה

 יש לי חבר שהתמחה בתיקוני צנרת ובעיות מים. נקרא לו רפי, לצורך העניין.

 רפי זה, למד על בשרו כל מה ששייך למים העוברים בצינורות מתחת לאדמה עד שהם פורצים החוצה מתוך הברז. הוא הכיר כל שיבר, כל שפינדל, כל משאבה וכל ברמד.

 היה לו מחפרון וטרקטור, ורתכת נגררת ופועל. הוא נשרף בשמש למצב של פחם מכל אותם ימים שהיה שקוע בתוך חפירות בשדות, מרתך בחום הכבשן צינורות מתכת בתוך שלוליות מים.

 רפי גם רכש לו התמחות נוספת תוך כדי העבודה. הוא הכיר על בוריו את טבע האדם ואת חוסר יכולתו להעריך מיומנות מקצועית טובה, המשולבת בסיום מהיר של העבודה. הוא למד להתמודד עם זה, ופיתח שטיקים וטריקים מחוכמים מאד, איך להפעיל את כשרונו הגדול לסיים עבודה מהר וטוב, וגם לגבות את המגיע לו.

יש בישראל בארות פרטיות. כן, אני יודע שרבים לא מודעים לכך, אבל בארות מים שנחפרו לפני קום המדינה והוחזקו בבעלות פרטית, מורשות ע"י "מקורות" להשאר בסטטוס פרטי, וההתחשבנות על המים, היא בערך שליש מגובה התשלום שמשלם צרכן רגיל.

 יום אחד הגיע אליו חקלאי מבקעת הנדיב והציג בעיה. הבאר הפרטית שלו שבכרם, בקושי מפיקה מים. הוא כבר הלך והתעניין אצל מומחים וקיבל את המידע הכואב, שעלות שליפת צינורות השאיבה ממעבה האדמה והחלפתם בחדשים, תדפוק לו מהכיס משהו כמו 25,000 דולר.

 רפי שמע וחשב רגע. אח"כ הוא זרק הצעת מחיר משלו: 1200 דולר.

 החקלאי נדהם. זה נשמע טוב מידי. הוא התעניין למה כל כך זול, ורפי אמר לו שזה לא עניינו. הוא הבטיח שהמים ישובו לזרום לכרם באותה עוצמה כמקודם, ולא ליום יומיים, אלא לאורך שנים.

 החקלאי קפץ על המציאה. אבל רפי התנה את העבודה בכך שיקבל כאן ועכשיו צ'ק שפרעונו למחר. הוא לא הסכים לזוז מהתנאי הזה, ולא קיבל הבטחות שהתשלום יתבצע מיד בגמר העבודה.

 למחרת בשעה 4:00 בטרם שחר, דהר רפי עם הטרקטור ועם הפועל אל הכרם. הפועל, בעזרת חבל ארוך רתום לטרקטור, שלשל את רפי לאט לאט לתוך הבור החשוך. הוא החליק בידיו סביב צינור השאיבה וחיפש חור.

 הוא ידע לבטח שיש שם חור. חור בגללו ינקה המשאבה אויר שמנע ממנה לנצל את מלוא תפוקתה.

 הוא גם לקח על עצמו סיכון אדיר. אם הוא היה נופל לבאר, אפילו אלוהים לא היה מוציא אותו.

 אחרי שלושים מטר הוא גילה אותו. הוא שלף מכיסו בורג אטימה מיוחד והבריג אותו לתוך החור. הפועל מלמעלה צעק לו שהמים פורצים לפתע בעוצמה אדירה. רפי חייך.

 הוא טס הביתה, החליף בגדים, והתייצב בפתח הבנק עוד לפני שעת הפתיחה. ברגע שנפתחו הדלתות הוא היה ראשון ליד הדלפק ופרע את הצ'ק במזומן. עכשיו הוא חזר הביתה, הכין לעצמו כוס קפה גדולה, הדליק סיגריה והתיישב בניחותא בפתח בית המלאכה שלו.

 אחרי שעה נכנסה מכונית לחצר. החקלאי מהכרם הגיע.

 הוא התעניין מתי רפי חושב להתחיל במלאכה, ורפי אמר לו, תפסיק עם ההצגות. שנינו יודעים שכבר היית שם ואתה יודע שהמשאבה עובדת כמו שעון.

 החקלאי רצה לדעת מה היה שם ואיך נגמר התיקון כל כך מהר, ורפי אמר לו שזה לא עיסקו. "שילמת בעד ידע וקיבלת אותו. במקום עשרות אלפי דולרים זה עלה לך אלפיה בודדת".

 החקלאי הרגיש מרומה. עכשיו הוא כבר הביט על העיסקה מהזוית של רפי. "רימית אותי – הוא אמר לו – זה יכול היה להגמר בהרבה פחות כסף. אני נוסע עכשיו לבנק לבטל את הצ'ק".

 "סע – אמר לו רפי בנחת – סע לבטל. ושלא תראה יותר את הפרצוף המגעיל שלך כאן. עוף לי מהעיניים".