דלג לתוכן

גבעת הנקם

ישנה גבעה אחת עלומה, לא רחוק מנחשונים, המשתלבת בנוף המסולע והיא חסרת שם. ולמה שיהיה לה? היא רק אחת מתוך עשרות רבות של גבעות אנונימיות הפזורות להן סתם כך, ממזרח לקיבוץ השקט והרגוע. עובר אורח שיחלוף במקום, בקושי יבחין בה  ובשביל הצר שרוחבו כרוחב גלגל אופנוע, החולף בחלקה התחתון. למעשה, גם הרוכבים בשביל לא יקדישו לה תשומת לב רבה במהלך רכיבתם, מאחר והשביל רק מתפתל ממנה והלאה.

כאמור, יש באיזור עוד עשרות כמוה, אנונימיות וחסרות שם גם הן. כולן נראות בדיוק אותו הדבר. שיח אחד או שניים המפוזרים באופן אקראי על פני מאות מטרים של סלעים ואבנים. כמעט ערומות לגמרי מצמחייה ומאדמה המאפשרת פריחה. עכשיו באביב, עוד ניתן להבחין בנקודות הירוקות שעל המדרונות האפורים והמשובשים, אך בעוד חודש לערך, כשיגיעו חודשי הקיץ, גם הצמחייה הזו תיעלם והאזור יהפוך לחסר חיים כמעט לגמרי.bikepics-2057852-984

אבל מכל אותן גבעות חסרות שם, יש רק גבעה אחת, שאני רוצה שתהיה "שלי".  לאור אירועי החודש האחרון, היא כנראה לא תהיה כזו בעתיד הקרוב, גם לא בחודש הבא. עבורי, הגבעה הזו הפכה לנמסיס הפרטית שלי. אותה אלת נקם מהמיתולוגיה היוונית, בעלת השוט והחרב, יריבה פרטית ואישית שאינה מתחלפת ואינה מרפה, הנוקמת ומענישה בכל מפגש מחדש.

מעשה שהיה כך היה:
במפגשנו הראשון, התמודדתי איתה בשעת בוקר מוקדמת. למרות הטמפרטורות הנמוכות, הזעתי ליטרים של זיעת מאמץ וגם מהאופנוע דרשתי בהתאם. והוא נתן. הווו… כמה שהוא נתן – סילון רותח של זיעת ראדיאטורים פרץ מהפקק העליון וקיבע אותי בהסטוריה המקומית כרוכב היחידי שהרתיח אופנוע 125 דו פעימתי. הייתי שמח לכתוב כי גם חבריי לרכיבה התקשו בטיפוס, אך יהיה זה שקר טיפשי ונמוך מצח לטעון כך. התקדמתי לכדי שני שליש מגובהה, ולא יכלתי לה. כה רבה הייתה הבושה כשחבר העביר את האופנוע דרךהשליש האחרון של אותה גבעה ארורה ואני דידתי אחריו, בוש ונכלם. אלו היו 50 מטרים המרוצפים באבנים "רעות" משוננות וחדות, שאינן מקובעות לאדמה, וגודלן נע בין גודלו של אגרוף קמוץ עטור אגרופן מתכתי לבין אבטיח שקושט בקוצים אלימים.

במפגשנו השני, אני הוא זה שביקש מהקבוצה לחלוף במקום. רציתי לאסוף את שברי האגו המיובש שלי, שנותרו בתחתית הגבעה. רציתי להוכיח לכולם, אך בעיקר לי ולגבעה, שאני יכול לה. שאני מסרב להעניק לה את ההגדרה "בלתי מנוצחת". הפעם הסתערתי עליה ראשון, לפני כולם, נחוש להציג יכולת רכיבה משכנעת ואופי חזק ובלתי מתפשר. התקדמתי בקצב נאה מעלה, חולף בקלילות על הנקודות שעכבו אותי בפעם הקודמת, בוחר מייד במעברים הצרים שהפעם, בניגוד לביקורי הראשון במקום, כבר ידעתי את מיקומם. אך אבוי לי: שוב, באותם 50 מטרים אחרונים (אך במיקום קצת שונה), עצרתי. נמסיס המרושעת עשתה זאת שוב. הפעם הייתה זו מדרגת סלע שמייד אחריה הופך שיפוע הגבעה לתלול יותר. פשפשתי בתיק, חיפשתי היטב בכליי, ומצאתי שאריות אגו מפוררות להגיש לחבר, אותו אחד אגב, כדי ששוב יעלה לי את האופנוע מעלה. שאר חברי קבוצת הרכיבה אמנם התקשו גם הם לטפס, אך עשו זאת ללא עזרת אף אדם. טוב זה ברור – הגבעה הזו היא אלת הנקם הפרטית שלי, לא שלהם. שימצאו להם גבעה אחרת להתמודד איתה.

מפגשנו השלישי היה ביום שישי האחרון. הפעם כבר הגעתי עיוור מתחושת הנקם. הגעתי עייף, לא הרגשתי טוב ואפילו אכלתי קצת יותר מדי בשעה שלפני הרכיבה. אבל הרצון להוכיח, להראות שאני יכול יותר, גבר עליי. חבר המשתקם מפציעה ארוכת חודשים ביקש לרכב רכיבה זורמת על מסלול שאינו קשה במיוחד. הסכמתי, אבל ביקשתי בכל זאת שנחזור שוב לגבעה שלי, כי יש לי חשבון פתוח איתה. זו הייתה הפעם האחרונה לאותו יום שהראיתי סוג של אומץ וגבורת לב. הייתי בטוח שבפעם השלישית אני אצליח. שיננתי לי את האלמנטים שיש להמנע מהם ואת הטכניקה שאני חייב להקפיד על ביצועה כדי לנצח את הגבעה המרשעת.

והגבעה? עושה את מה שהיא מתמחה בו. מונעת ממני לטפס עליה. ממשיכה להחזיק בתפקידה המיתולוגי . אותן מכות חרב, אותן הצלפות שוט כואבות. הפעם אפילו לא הצלחתי להתקדם אל מעבר למחצית הגובה. הסיבות לשבירה היו רבות: החום, האוכל הכבד ששהה בקיבתי והכי גרוע – מצבי המנטלי. נשברתי. התייאשתי מלהצליח. לא עזרו קריאות העידוד מהחברים, הרגשתי כי נוצחתי ונאלצתי להכנע. הגבעה הארורה הזו הכניעה אותי. החברים הגיעו לראש הגבעה, כולל הפצוע המשתקם, ואני נותרתי על המדרון. פצוע וכואב מנפילתי הפיזית על מצע אבנים ומנפילתי המנטלית לתהומות הכניעה. כבר לא היה לי אגו בשלב הזה. כלום. שום דבר. נאדה.

החברים ירדו את המדרון (מסתבר שהירידה מצד זה של הגבעה, כוללת בחובה גם פחד), ושלחו את הצעיר מבין כולם, הו מה רבה הבושה, להוריד עבורי את האופנוע.

ירדתי ברגל, אבל וחפוי ראש, ורק רציתי הביתה.

3 תגובות בנושא “גבעת הנקם כתיבת תגובה

  1. בהמשך לקרמבו-היתה "גבעת הדמעות" ,מהיום אמור "גבעת העוגיות " … מי-מלבדך- אוכל (ועוד כמוך…) והולך לרכב ?!
    (אני מקווה שנשאר לך עוד מספיק דם עד שיגיע….לי יש זמן וצימאון מתגבר…)

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: