השתטחתי. ולא על קברי צדיקים…

אם יש משהו אחד שלמדתי בכל שנות הרכיבה שלי על אופנועים, הרי שזה משהו שקשור דווקא לתאונות, נפילות והתרסקויות. שביב המידע היחיד שמשותף לכולם, חדר להכרתי אחרי עשרות רבות של נפילות על מסלולי הסופרמוטו, בשטח אבל גם בתאונות שהתרחשו על הכביש הציבורי. בכל אותן התרסקויות, המסקנה ברורה: חושב שכואב לך עכשיו? תתנחם בכך. מחר הולך להיות הרבה יותר גרוע.
אתמול בבוקר, רכיבת שטח עם 2 חברים. אני מוביל אך מפספס את הכניסה לסינגל שחיפשתי.

מבט מהיר וקצר (קצר מדי) על תוואי הקרקע שבין מיקומי הנוכחי לסינגל שפספסתי, ואני מחליט לרכב אליו ישירות, "דוך" דרך השיחים. 2 מטרים אחר כך ואני מגלה את הטעות. קפל קרקע קטן הסתיר תעלה מכוסה בצמחייה. התעלה מתגלה כרחבה יחסית וכעמוקה מאוד. ניתן לחצות אותה בהכנה מוקדמת, אך אני מגיע אליה במהירות הליכה ומנסה להניף את הגלגל הקדמי באמצעות מכת גז – מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי. שניה לאחר מכן ואני משתטח אפיים ארצה, לא לפני שהבטן משתפדת על הכידון. לאופנוע אגב, לא קרה דבר. מבט מהיר מגלה שהוא כולו בתוך חריץ הקרקע, עד גובה המושב בערך.

מילא השפשופים בברכיים, במרפקים, בבטן ובחזה – ניחא.

אבל היום, 24 שעות אחרי, כל הגוף תפוס, כואב ודואב. החלמה מהירה לי…

מודעות פרסומת