מקום מופלא לרוכבי אופנועים. יש יגידו מקום אוטופי. מקום בו הרוכב על אופנוע לא נתפס כחוליה החלשה ביותר על האספלט, ולכן היחס אליו בהתאם. איך הוא יודע? הוא היה שם אתמול…
כותב: אנונימי
אתמול הייתי שם, איזה כיף היה.
הגעתי לצומת כשהאור ברמזור היה ירוק מהבהב, מימיני נסעה מונית, הנהג זיהה את האור המהבהב ומבלי לשקול פעמיים עצר את המונית ברוגע, ממש על קו העצירה. לא ניסה לגנוב את הכתום ובטח שלא את האדום.
הייתי המום
לאחר מכן נתקלתי באיזו נהגת שקיבלה שיחה בטלפון הסלולארי שלה. היא לא ענתה ואפילו לא הסתכלה על הצג, כשהגענו לרמזור שאלתי אותה לפשר הדבר והיא השיבה "למה שאסיח את דעתי עם הסלולארי? אני אתרכז בנעשה בכביש ועוד כמה דקות אתפנה". הייתי המום.
לאחר מכן המשכתי בדרכי ועליתי על כביש מהיר. המהירות המותרת הייתה 90 קמ"ש והכביש היה בעל שלושה נתיבים. בנתיב הימני התנועה זרמה על 90+- קמ"ש, בנתיב האמצעי נסעו במהירות של כ-100-110 קמ"ש והנתיב השמאלי היה פנוי לגמרי בד"כ כדי להשאיר אופציית עקיפה לאלו שרצו לעקוף.
ברכיבה של שעה שמעתי רק צפירה אחת. היו אלה שני חברים שצפרו האחד לשני לשלום.
סע לשלום
העיר הבאה שהגעתי אליה הייתה מקסימה, הכניסה לעיר הייתה גדושה בגינות ומדשאות ולמרבה הפלא הכביש היה יבש לגמרי. לא יאומן- כל הממטרות כווונו אל הגינות בלבד ולא אל הכביש.
לאחר כמה דקות , מנוע האופנוע החל לקרטע. פחדתי וחששתי שמא אגיע למוסך שאיני מכיר וירמו אותי. המכונאי הסתכל על האופנוע, חשב, בדק "אהה! הנה! הפלאג שלך היה רופף!" אמר בעודו דוחף קצת את הפלאג פנימה. "תניע" אמר, והנעתי. "זהו, חביבי, סע לשלום ותרכב בזהירות". אמר, ואני הודיתי לו, לחצתי את ידו והמשכתי לדרכי.
מקום מופלא
בדרך חזרה נופף לי שוטר שאעצור לבדיקת רשיונות, הוא היה אדיב ולא התנהג בבריונות מיותרת. הגשתי לו את הרישיונות, הוא בדק אותם ואמר לי "סע לשלום, רק שים לב שהביטוח שלך תקף רק לעוד שלושה ימים", "אל דאגה" אמרתי לו, "שיהיה לך יום יפה" והמשכתי בדרכי, איזה כביש יפה, כל אחד נוסע בנתיב שלו, האיטיים בימני, הממהרים בשמאלי אך בסדר מופתי, וכולם מרוכזים בכביש.
הגעתי הביתה והתקשרתי לסוכן הביטוח שלי בכדי לחדש את הפוליסה. "המצב שלך לא טוב, אמר לי, היו לך בשלושת שנים האחרונות גם תאונה וגם שלילה. יוצא לך…" ואני כבר כססתי ציפורניים בעודי ממתין לשמוע מה הסכום אותו אצטרך לשלם. "1873 שקלים" אמר בנחרצות. אני, שלא האמנתי למשמע אוזניי שאלתי עד מתי אפשר להגיע אליו, "אני נמצא במשרד עד לעוד שעתיים". "חצי שעה אני אצלך", אמרתי.
בדרכי אל סוכן הביטוח
מעיל, כפפות, קסדה והנה אני בדרכי אל סוכן הביטוח. הגעתי אל הבניין. מנעול דיסק. מעלית. קומה 3. דפקתי על דלת משרדו. "פתוח" אמרה המזכירה, "נא להכנס". סובבתי את ידית הדלת ואז התעוררתי.
ובאותו נושא
מר ישראל אוטוביץ' רוצה להעיף את האופנוען מהכביש
אחי הרגת אותי.
כתיבה נהדרת !